רוקחת סיפורים

רגע לפני יום כיפור, בטני כל כך מלאה, על מה שקורה, על מה שקרה ועל מה שיקרה. ניסיתי לעשות סדר בראש - ולשאול את עצמי מה יש ואיך מתקדמים עם זה הלאה. נזכרתי בסיפורי צדיקים חכמים, שאם המנהיגים שלנו היו, טיפה, מכירים את מוסר ההשכל שלהם, אולי הכל היה נראה יותר טובה. על 5 חטאים בין האדם לאדם. מוזמנים לקרא

הרהורים לשעת צהרים חמים ולוהטים ביום שישי - מעל אדי השניצלים. הקשר בין מרקס, אבו דאבי ושניצלים של יום שישי

שני ילדים עם אותו חלום הייתכן? ומה הקשר בין החלום לאיסור אכילת חמץ בפסח. מזמינה אתכם לקרוא סיפור אישי שקרה לפני אי אלו עשורים ומלווה אותי עד היום

"במעגלים של החיים נאחזים באנשים" אבל מה עושים כשהילדים עוזבים את הקן, במי אני אאחז, ואת היד של מי הם יאחזו כעת? סיפור על איך וממי למדתי להיות אמא.

חלומות שווא ידברו - זאת אמירה להפרחת סיוט כשישנים, אבל מה קורה אם כשמתעוררים הסיוט מתגשם בצורה של רעש מהשכנים, חתולה שהלכה לאיבוד ואפילו ילד קטן שמסתובב ברחובות ללא אבא ואמא?

במציאות בה אנו ספונים בבתינו, מכוסים במסכות ומפוחדים עד מוות, החברים היחידים שפגשתי לאחרונה , הם בעיקר ספרים , סרטים וסדרות, אז כפי שאמר פרופסור בראון, מבחזרה לעתיד:" עם המצאת הוידאו מה הפלא שהנשיא שחקן" אז אצלי בסלון זכיתי לראש ממשלה שניסה להיכנס לנעליו של חיים טופול, ולהדגים את כישוריו כפרופסור וואלנד, הלא בזכותה של שרת התרבות כנראה שלא נכיר בהבדל בין בולגקוב לגוגול, ובכלל מי צריך תרבות.

ככל שהמדע מתפתח ונראה לנו כי השמש האירה על כל פינות הנסתר, אנחנו עדיין נאחזים באמונה שלימה שלקמע זה או אחר יש כח להגן ולרפא, זה יכול תכשיט שלא נסיר מצווארנו, פיסת קלף שתתפור בכיס נסתר של חליפת יוקרה, טבעת או כובע, ולמרבה הפלא, כוחו התמיר עובד.

כולנו אוהבים מחמאות, לא פעם אנחנו מוכנות לעמול שעות רק כדי לקטוף תשואות, לכתוב ולשפץ פוסטים ולו בשביל לייק אחד נוסף, אך מה קורה כשחוקי המשחק משתנים תדיר, ומה שהיה נכון וטעים רק אתמול הופך לפתע למאוס ואסור. הדרך היחידה להתמודד עם אופנות מתחלפות, היא חוש הומור בריא, כמו להרשלה מאוסטרופולי.

הודעת הסגר שנפלה עלינו כרעם ביום בהיר גרמה לעצירה פתאומית של החיים, וכפי שהעוצר הגיע ללא הכנה מוקדמת, כך גם ביטולו. החיים יכולים לחזור למסלולם התקין והכל יהיה בסדר. האמנם כך הדבר? האמנם אפשר קשור קצוות פרומים מבלי להשאיר סימן? היתכן כי מוחנו ימחק את זיכרון הקרע בזמן ונחזור לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה?

"שונה זה טוב" היה למוטו של חיי, ואינני מסכימה שיכריחו אותי לוותר עליו וכך הכל התחיל. עד שסולקתי מבית הספר ונאלצתי להביא את סבי לשמוע אותו "נכדתו הסוררת". מה למדתי מהמקרה על היותי אותנטית ועומדת על שלי מבחינת ביטוי אישי ונראות אותנטית שלא נדרשת לעמוד בחבלי החברה. ומה הקשר בין מה שלמדתי מסבי, למה שלמדתי מבני בנושא. הכל בפוסט.

מה עניין שמיטה להר סיני. אינני בטוחה מה התשובה הנכונה, אך לגבי מסלול חיי תשובה דווקא יש – אצלי הכול בכפולות של שש. הטוב והרע, לא שבע כמו בחלומותיו של פרעה, ולא שלוש עשרה כמניין מידותיו של הבורא. שש, ותו לאאולי זו גם הסיבה שמערכות הזוגיות שלי הסתיימו אחרי אותן – או כמו שהייתי אומרת בבדיחות: "שש שנים תעבוד, ובשביעי צא לחופשי"

היתכן שבתקופה קשה כמו שלנו, אנשים ינצלו את המצב לטובתם? מה יש אי אפשר לתרום כמה מסכות? קורס פילטיס או אימון יוגה? בדיוק עכשיו יצאתי לחל"ת ולא יזיק לי להנות משיעור יוגה טוב, אז למה לא בחינם?