בין מצפן לעגל
בין מצפן לעגל: שתי הנהגות בפרשיות תרומה–תצווה
יש משהו כמעט פרובוקטיבי בבחירה של התורה במנהיג הגדול ביותר שלה:
הוא מגמגם.
משה מתואר כבר בתחילת שליחותו כמי שהוא:
”כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן“ (שמות ד, י).
הוא איננו רטוריקן, הוא לא כריזמטי במובן הפוליטי המקובל, והוא בטח לא נשען על "פירוטכניקה" של שררה.
אין לו בגדי תפארת, אין זהב, ואין יחסי ציבור.
כשהמנהיגות שלו מוטלת בספק, הוא לא שולף סיסמאות קליטות, אלא עדות מוסרית יבשה ופשוטה:
”לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי“ (במדבר טז, טו).
לא לקחתי דבר. לא הפכתי את ההנהגה לרכוש פרטי.
מולו עומד אהרן: האיש שיודע לדבר
אהרן הוא המתווך. הוא המרגיע הלאומי. הקב"ה בעצמו מגדיר את חלוקת העבודה
”הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה“ (שמות ד, טז).
אהרן הוא זה שמסוגל לתרגם את החרדה הציבורית למילים, לצבעים ולצורות.
ואז מגיעות פרשיות תרומה ותצווה.
על פניו, מדובר במדריך "עשה זאת בעצמך" לבניית משכן:
קרשים, בריחים, ובגדים. אך למעשה, התורה בונה כאן מודל הנהגה ויזואלי.
היא מלבישה את אהרן בבגדי תפארת
”וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי־קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן... לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת“ (שמות כח, ב).
אפוד, חושן, זהב ואבני חן. פתאום, הסמכות נראית לעין. היא נוצצת. היא מוחשית. כאן נוצר המתח:
האם המנהיגות נולדת מאחריות כבדה עד שתיקה, או שהיא נבנית דרך סמלים, לבוש וכוח הדיבור ?
הזהב הקדוש והזהב המסוכן
מבחינה כרונולוגית, חטא העגל קדם לבניית המשכן.
ובכל זאת, התורה הופכת את הסדר ומקדימה את המשכן.
למה?
הסיבה הספרותית עמוקה:
הקורא חייב להיחשף לזהב הקדוש (המשכן)
לפני שהוא פוגש את הזהב המסוכן (העגל).
כשמשה מתעכב על ההר, העם לא מחפש אליל חדש לעבוד לו, הוא פשוט מחפש כיוון:
”קוּם עֲשֵׂה־לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ“ (שמות לב, א).
הם מחפשים מצפן.
סימן פיזי שיגיד להם לאן ללכת בתוך הריק הנורא של המדבר.
הבעיה היא שהפנייה נעשית לאיש הרהוט, לאהרן.
והרהיטות, מתברר, מתקשה להעניק כיוון בלתי נראה.
מצפן אמיתי עשוי ממחט מתכת פשוטה וכוח מגנטי נסתר.
הוא צנוע, חסר רושם, אבל הוא תמיד מצביע צפונה.
הזהב, לעומת זאת, מרשים הרבה יותר.
וכך, בקשת הדרך הופכת לעגל, כבד, נוצץ, מלא נוכחות
אך חסר כל יכולת להוביל.
מדוע אהרן אינו נענש?
חטא העגל מסתיים בטרגדיה:
”וַיִּפֹּל מִן־הָעָם... כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ“.
והשאלה זועקת: איך האדם שאפשר לזה לקרות נשאר בתפקידו ואף זוכה לכהונת עולם?
כאן מתבררת המשמעות האמיתית של תרומה–תצווה:
מלך מושל – כהן משרת.
הכהונה איננה פרס, היא סוג של "מאסר עולם" בשירות הציבור.
אהרן ובניו נידונים לעבודה סיזיפית:
קורבנות יום-יום, חיים תחת פרוטוקול קדושה מחמיר שבו כל טעות קטנה היא גזר דין מוות (כפי שגילו נדב ואביהוא).
זו לא שררה; זו שליחות שאין ממנה יציאה.
עונש היסטורי של אחריות תמידית.
הרגע שבו אנו מחפשים "שמלה"
מאות שנים אחר כך, הנביא ישעיהו יתאר חברה אבודה המחפשת הנהגה בייאוש:
”שִׂמְלָה לְכָה — קָצין תִּהְיֶה לָּנוּ“ (ישעיהו ג, ו).
הם לא מבקשים חזון, הם מבקשים מישהו עם בגד יפה.
לא דרך, אלא תחושת יציבות ויזואלית.
הרגע הזה אינו שייך רק למדבר.
הוא חוזר בכל דור שבו אנשים עייפים מאי-ודאות ומחפשים קול בטוח, דמות מרשימה ותשובה מהירה בטיקטוק.
בדיוק אז מטשטשת ההבחנה בין מי שמראה כיוון (המצפן) לבין מי שמספק ביטחון רגעי (העגל).
למה מנהיג מגמגם?
אולי בגלל זה בחר המקרא דווקא במנהיג שנתקע לו המילים.
כדי להזכיר לנו שהנהגה אמיתית אינה זו שמרגיעה את החרדות שלנו בסיפורים יפים,
אלא זו שמסוגלת לשאת אותנו בתוך הערפל.
לא זו שנותנת לנו סמל נוצץ לאחוז בו, אלא זו שמצביעה על הצפון, גם כשקשה לראות אותו.
כי העם תמיד יחפש זהב. אבל התורה מזהירה בעדינות:
לא כל מה שנוצץ הוא קודש. לפעמים, הנוצץ הוא רק עגל.
האם אנחנו עדיין מחפשים "שמלה"?
הדילמה בין המצפן השקט לעגל הנוצץ אינה נחלת העבר.
היא נוכחת בכל פעם שאנחנו, כחברה, עומדים בפני ערפל של חוסר ודאות. ברגעים כאלו, הנטייה האנושית היא לחפש את ה"רטוריקן" זה שיודע להגיד את המילים הנכונות,
ללבוש את החליפה הנכונה ולספק לנו "זהב" רגעי של ביטחון מדומה.אך המנהיגות של משה מלמדת אותנו שיעור קשה:
האמת היא לעיתים כבדת פה.
היא לא תמיד עוברת טוב מסך, היא לא תמיד מצטלמת לאינסטגרם,
והיא דורשת מאיתנו להקשיב לתוכן, לא למעטפת.
בסופו של יום, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו:
האם המנהיג שלנו מציע לנו עגל שיעמוד במרכז המחנה, או מצפן שיצעיד אותנו קדימה, גם אם הדרך ארוכה ומגמגמת?
