מן היתמות אל ההתגלות: מדוע ניתנה התורה בפרשת יתרו?

פרשת יתרו אינה נפתחת בפירוטכניקה שמימית. אין רעמים, אין עננים ואין קול שופר. היא נפתחת בסצנה אנושית להפליא, כמעט בנאלית: מפגש משפחתי.

“וַיָּבֹא יִתְרוֹ... וְצִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי בָנֶיהָ” (שמות י"ח, ה')

זקן מדייני, אישה ושני ילדים. כאילו התורה מנסה לומר למשה: לפני שאתה מנסה להוריד את השכינה לעולם, בוא נראה אם אתה מסוגל לנהל ארוחת ערב משפחתית. לפני שמדברים על "שמיים", מדברים על "אדם".

משה נולד עברי ונזרק ליאור. הוא גדל בארמון מצרי כבן מאומץ. 

הוא היה "ילד חוץ" נצחי – מצרי שאינו מצרי, ועברי שמעולם לא הרגיש בבית. 

חז"ל היטיבו לתאר זאת: 

                          “לא היה משה לא מן המצרים ולא מן העברים”

בואו נודה באמת: לפעמים קל יותר לקרוע את הים מאשר להתמודד עם הריקנות שבבית.

 משה קרא לבניו שמות שהם בעצם הסטטוס הרגשי שלו:

                                                                       גרשום ("אני זר פה")

                                                                      ואליעזר ("ניצלתי בנס").

 הוא לא ראה את הילדים; הוא ראה את הטראומה שלו דרכם. כשהגיעה השליחות, הוא פשוט השאיר אותם מאחור.

 אולי כי המשימה הטוטאלית היא המפלט המושלם מ"שריר השייכות" המנוון שלו.

ואז מגיע יתרו. הוא לא בא רק כדי להציע "חלוקת סמכויות" קרה. הוא מביא איתו את ציפורה והילדים.

 הוא רואה את משה "נבול תיבול" ומבין שהנהגה אינה יכולה להתקיים ללא קרקע אנושית.

 יתרו מלמד את משה את השיעור הראשון בענווה: 

                                                       אתה לא לבד, ואתה לא יכול לבד.

 זו אינה רק עצה ניהולית, אלא הכנה הכרחית למתן תורה.

רק לאחר שיתרו מחזיר את המשפחה, מגיעים עשרת הדיברות. ובמרכזם :

                             "כבד את אביך ואת אמך".

כאן נכנס הממד הכואב מכולם. חז"ל אמרו:

                                    "שלושה שותפין באדם: הקב"ה, אביו ואמו".

 אך מה עושה מי שגדל בתחושת יתמות?

 משה, הילד שננטש ביאור, לומד שכיבוד הורים אינו רק ציות, אלא הבנה של המשכיות.

 הילדים שלנו הם המראה המשוכללת ביותר שקיימת; הם לא מקשיבים למה שאנחנו אומרים, הם צופים במה שאנחנו עושים.

המשנה מספרת על אדם שמאס באביו הזקן והחולה והוציאו מהבית אל הקור. כשראה זאת הנכד, לקח מעיל וקרע אותו לשניים.

 כשהאב הזדעק: "מדוע אתה הורס את המעיל?" 

, ענה הילד:"חצי אני נותן לסבא שלא יקפא, ואת החצי השני אני שומר עבורך. כשיגיע היום שבו אני אזרוק אותך מהבית, שיהיה לך משהו להתכסות בו."

הילד הזה לא היה "רע". הוא פשוט שיקף לאביו את חוקי הבית שהוא עצמו בנה. מי שנוטש את אביו בשער, מכין לעצמו את המעיל הקרוע של מחר.

התורה לא ניתנה למלאכים. היא חיכתה עד שמשה ילמד שהוא גוף פגיע, שהוא אב מחויב, ושהוא זקוק לאחרים                                                    לפני לוחות האבן – חייב להיות לב בשר.

 רק כשהלב מכיר בכך שהוא חוליה בשרשרת – כואבת, פצועה, אך קיימת – הוא יכול לשמוע את קול האלוקים.