בין כרובים לחצוצרות, על אהבה ושכינה

אנחנו חיים בעולם שבו המילה "אהבה" נשחקה בין שני קצוות מקוטבים:

 מצד אחד, תרבות פופולרית שרואה בה תשוקה רגעית וצריכה ויזואלית;

 מהצד השני, מסורות סגפניות המביטות באנרגיה המינית בחשד ורואות בגוף מקור לטומאה

.אך המקורות היהודיים מציעים נתיב שלישי, נועז ומפתיע:

 לא בריחה מן הגוף ולא התמכרות אליו, אלא הבנה שהקשר האנושי האינטימי הוא המעבדה העמוקה ביותר לגילוי שכינה.

האינטימיות שבקודש הקודשים

הביטוי החזק ביותר לתפיסה זו נמצא דווקא במקום שאליו נכנס הכהן הגדול רק פעם בשנה :

                           קודש הקודשים.

על ארון הברית ניצבו שני כרובים.

 חז"ל (במסכת יומא) מתארים אותם לא כמלאכים מופשטים חסרי פנים, אלא כדמות זכר ונקבה המעורים זה בזה.

המסורת מלמדת שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הכרובים פונים זה אל זה;

 כשהקשר נפגם, הם מפנים עורף.

 השכינה, מתברר, אינה נמדדת בעוצמה חיצונית או בהדר מלכותי, אלא באיכות היחסים.

 קול אלוהים אינו בוקע מן השמיים הפתוחים, אלא דווקא

                            "מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, כב)  

מתוך המרחב שבין שניים המחוברים בברית.

התלמוד מספר שטיטוס, כשפרץ למקדש, לעג למראה הזה. לרומאים, אלוהות הייתה כוח, כיבוש והיררכיה. הם לא יכלו לתפוס שדווקא האינטימיות היא הקודש הגבוה ביותר.

ונמשיך אל חצוצורות הקודש:

                            קריאה מתוך החלל הריק

רבי צדוק הכהן מלובלין לוקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה דרך אטימולוגיה מבריקה:

                  "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף" (במדבר י, ב).

 הוא דורש כי המילה חצוצרה מורכבת מהמילים 

                                            "חצי צורה".

האדם, מעצם בריאתו, הוא יצור חסר.

 הוא אינו צורה שלמה, אלא חצי המחפש את השלמתו.

 הגעגוע,  בין אם הוא של גבר לאישה או של הנשמה למקורה,  אינו חולשה שיש למגר, אלא המנוע הרוחני החזק ביותר.

 אפילו כלי הקריאה במדבר, החצוצרה, מבוסס על חלל ריק.

 רק מתוך החסר יכול להיוולד קול 

ומדוע שתי חצוצרות?

 כי קשר אמיתי לעולם אינו חד־סטרי.

 במסורת החסידית, לא רק האדם מחפש את האלוהים; גם האלוהים "מבקש" את האדם. האמונה

 אינה "עלייה לרגל" בלבד, היא מפגש הדדי בין שני חצאים הכמהים להפוך לצורה אחת.

התפיסה הזו מסבירה מדוע המקרא אינו מבטיח "גאולה רוחנית" מנותקת, אלא ברכה גשמית מאוד:

                         "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם".

 כשם שזיווג שלם מוליד חיים חדשים, כך חיבור נכון בין אדם לעולם, ובין אדם לאלוהיו, מוליד שפע:

 פרי אדמה, שלום בית, ושגשוג.

הקדושה אינה נוצרת בבדידות מוחלטת וגם לא בתשוקה אנונימית.

 היא מתגלה כשהחסר פוגש קשר, כשהמשיכה הופכת לאחריות, וכשהאהבה הופכת לברית

.בלב המקדש לא הוצב סמל של כוח סטטי, אלא זוג בתנועה מתמדת של פנייה זה אל זה.

 האדם הוא "חצי צורה", והעולם כולו הוא הזמנה להשלמה – עם הזולת, עם החיים, ועם עצמנו

כי השכינה אינה שורה במקום שבו הכל מושלם, אלא במקום שבו שניים בוחרים, שוב ושוב, להפנות את פניהם איש אל אחיו.