פרשת משפטים-נעשה ונשמע?
כשתשלח טיפש לעשות רצון שמים (או: על הסכנה שבפקודה הבלתי חוקית במקרא)
יש רעיונות שנשמעים נאצלים, עד שמישהו מחליט לקחת אותם ברצינות מוחלטת ובחוסר הבנה מוחלט עוד יותר.
"נעשה ונשמע"
הוא דוגמה קלאסית. על פניו, זהו רגע מופלא של אמון טוטאלי ומסירות נפש.
אך בפועל, אם מנתקים אותו מההקשר היהודי המשפטי שלו זה אחד המשפטים המסוכנים בהיסטוריה.
מדוע?
כי ההיסטוריה, בתמציתיות אכזרית, מלמדת שברגע שאדם מפסיק לחשוב בשם סמכות גבוהה, הוא מפסיק להיות אדם והופך למכונה. ואפילו לאנדרואיד, ב"מסע בין כוכבים" יש מגבלות על ציות עיוור.
המקרא לא אוהב רובוטים
זה אולי הדבר הכי פחות מובן בתנ"ך. אנחנו רגילים לראות בו ספר חוקים וציוויים יצוקים בברזל, אך למעשה זהו ספר על אנשים שמתווכחים עם האלוהות
. אברהם אבינו, למשל, לא היה "יס-מן". כשמודיעים לו על השמדת סדום, הוא לא מתייצב למשימה עם לפיד. הוא עוצר, מערער, ומתמקח בשם המוסר האנושי:
"הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית י"ח, כ"ה).
זו לא מרידה; זו נטילת אחריות. ואז מגיעה העקדה.
אברהם שותק, והשתיקה הזו מהדהדת עד היום.
אך שימו לב: המקרא לא מבקש מאיתנו לשחזר את הרגע הזה.
להפך – הוא עוצר אותו. המלאך בולם את היד, הקול קוטע את המעשה, והמסר לדורות נחתם:
זהו קצה הגבול. לא מודל עבודה. מאז, אגב, לא ניתנו עוד ציוויים כאלו. כנראה שגם במרומים הבינו שסטטיסטית, בני אדם נוטים לפרש הקרבה באופן שגוי.
ההבדל בין ברית לאידיאולוגיה
ללא הקשר, "נעשה ונשמע" הוא מתכון לאסון.
תנועות אפלות בהיסטוריה, כמו הנוער של הרייך השלישי, התחנכו על הציות קודם מבצעים, אחר כך שואלים (או שפשוט שותקים לנצח).
אבל היהדות מעולם לא השאירה את המשפט הזה בודד במערכה.
מיד אחריו מגיעות פרשות שלמות של משפטים, בלמים, הגנות על החלש וחובת שיפוט. המסר ברור:
הציות נמסר למסגרת שמגבילה את הציות.
זהו ההבדל המהותי בין ברית חיה לבין אידיאולוגיה דורסנית.
האיום האמיתי: הטיפש הצייתן
המקרא מפחד מהטיפש הצייתן הרבה יותר משהוא חושש מהכופר המורד.
שאול המלך מאבד את מלכותו לא בגלל מרדנות, אלא בגלל חוסר הבנה עמוק של המהות.
בפילגש בגבעה, אנשים ביצעו נורמות שבטיות מעוותות מבלי לעצור ולשאול אם זה אנושי – והתוצאה הייתה חורבן ומלחמת אחים.
כאן נכנס הפתגם הרוסי, שמדויק כמו פגיעת פוטון בנקודת תורפה:
"כשתשלח טיפש לעשות רצון שמים – הוא יגמור באבדון לאומי.
הבעיה היא לא ב"רצון שמים". הבעיה היא בטיפש. זה שמתרגש מסיסמאות, שחושב שציות פוטר אותו מהפעלת המצפון, ושוכח שהאחריות המוסרית היא הדבר היחיד שאי אפשר להעביר הלאה.
השורה התחתונה
אבדון לאומי לא מתחיל מחוסר אמונה;
הוא מתחיל מאמונה נטולת תבונה.
הוא מתחיל כשהקדושה הופכת לתירוץ להפסקת השאלות.
המקרא, בחכמה של אלפי שנים, לוחש לנו:
תשלחו טיפשים לעשות רצון שמים. ואל תפסיקו לחשוב, גם כשהפקודה עטופה בבד של קדושה.
בסופו של דבר, גם האמונה הגדולה ביותר זקוקה למעבד תקין כדי לא להפוך לחורבן.
