צדיק בסדום: בעקבות פירורי הלחם - פרשת "וירא"
בפרשת וירא אני פוגשת אדם שמוכן לנהל משא ומתן עיקש ומטלטל מול אלוהים על חייהם של תושבי סדום.
הוא שואל בביטחון של שופט מנוסה:
"השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"
אבל מול הציווי להעלות את בנו לעולה? דממה.
אין מחאה, אין דיון, אין סעיף בחוזה שנפתח מחדש.
הפער הזה מטריד אותי שנים. כיצד אותו אדם יודע לדרוש צדק עבור זרים גמורים,
ובה בעת מקבל בהכנעה מוחלטת את האפשרות להניף מאכלת מעל בנו?
אילו אברהם היה מציע לעקוד את עצמו, הייתי יכולה לראות בו גיבור טרגי המוכן לשלם בחייו על נאמנותו המוחלטת לאמונתו.
אך בעקידת יצחק, ההחלטה והמחיר מתחלקים בצורה מעוותת בין שני אנשים:
האב מחליט, והבן נעקד.
גם אם אברהם מוכן לאבד את היקר לו מכול, גופו של יצחק ונפשו שייכים ליצחק.
כשחוזרים אחורה ובודקים את הסיפורים הקודמים, מתגלה דפוס עקבי ומדאיג.
במצרים אברהם מבקש משרה להציג את עצמה כאחותו:
"למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך".
פחדו מובן ואנושי, אבל הפתרון שלו חושף אותה לסכנה ברורה כדי לשמור על עורו שלו.
בגרר הוא חוזר על אותו התרגיל בדיוק, ושרה נלקחת לבית אבימלך.
הכתוב אינו מתאר מכירה, אך הוא מתאר מציאות שבה ביטחונו של המנהיג נשען על הפקרת האישה שלצדו.
ואז מגיע שילוח הגר וישמעאל.
נכון, הכתוב מקפיד לציין שהדרישה מכאיבה לאברהם מאוד בגלל בנו, ואלוהים מורה לו לשמוע לקול שרה ומבטיח עתיד גם לישמעאל.
ובכל זאת, אברהם משלח אם ובנה אל המדבר עם לחם וחמת מים בלבד, עד סף גסיסה בצמא.
התחביר המקראי אינו מקרי
. גם אצל ישמעאל וגם אצל יצחק מופיעה אותה נוסחה קפואה:
"וישכם אברהם בבוקר".
זוהי השכמה של החלטה שכבר ננעלה, תנועה טוטאלית שלא מותירה מקום לשיח עם הקורבן.
בשני המקרים בן יוצא מהבית אל סכנת מוות ודאית, ובשניהם רק זעקת מלאך ברגע האחרון מצילה אותו.
אינני ממהרת להדביק לאברהם אבחנות פסיכולוגיות אופנתיות כמו "נרקיסיזם", כי הטקסט מורכב בהרבה.
אבל אי אפשר שלא לזהות כאן אבטיפוס של מנהיגות טוטאלית. מנהיגות המשוכנעת שהיא הצינור הבלעדי לחזון,
לברית, או להצלת העם מסכנה קיומית ("רק אני יכול"),
ולכן כל מי שנמצא בסביבתה הופך לחומר בעירה עבור אותה מטרה מקודשת.
זה מזכיר לי שיחה מרתקת של בני, שמתפרנס בין השאר מכתיבת ביוגרפיות של אנשים מן השורה המבקשים להשאיר חותם. הוא שיתף פעם במבוכה שהוא כותב על "אנשים פשוטים" ולא על גדולי הדור ומשני עולם.
חברה היסטוריונית ענתה לו מיד: "כדי ללמוד מה באמת קרה, לא קוראים ביוגרפיות של גנרלים. קוראים את הסיפורים שבשוליים, ורק אז מקבלים תמונה אמיתית".
זוהי בדיוק גדולתו העצומה של המקרא. להבדיל מתעמולת חצר מלכותית שמוחקת כישלונות ומהללת מנצחים, התנ"ך משאיר לנו פירורי לחם, ממש כמו המטפורה מסרט בסדרת ג'יימס בונד, "סקייפול",
אותם סימנים נסתרים שמאפשרים להתחקות אחר האמת החבויה. אם עוקבים אחרי פירורי הלחם האלה ולא אחרי הנרטיב הרשמי של הגנרלים,
רואים את שרה החרדה, את הגר המייבבת בשיחים, ואת יצחק השותק על המזבח.
ומתוך פירורי הלחם האלה צומחת תובנה אקטואלית כואבת שאי אפשר להסיט ממנה את המבט.
כשנשאל אברהם על ידי אבימלך מדוע שיקר וסיכן את כולם, הוא עונה תשובה שמצלצלת מוכרת להחריד:
"כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי".
אברהם קובע מראש שהזר נטול מוסר, פראי ורצחני.
אך מה מתגלה במציאות?
דווקא אבימלך הפלשתי מתגלה כאיש בעל תום לב, מצפון וערכים, בעוד אבי האומה נתפס בקלקלתו ונאלץ להתנצל ולהתפלל בעדו.
לקולו של הזר יש תוקף מוסרי צלול מול עיוורונו של הנבחר
.הפרדוקס הזה של גרר הוא המראה שמולה אנחנו ניצבים בישראל של ימינו
.אנחנו נכנסים לבתי החולים בארץ, ושם אין לנו שום בעיה להפקיד את חיינו ואת חיי ילדינו בידיהם של רופאים ומנתחים ערבים. אנחנו סומכים עליהם בעיניים עצומות שיגעו לנו בלב, שיפתחו את המוח, שיקבלו החלטות של חיים ומוות ברגעים הכי שבירים שלנו. אבל להכיר בהם כשותפים שווי זכויות במרחב הציבורי?
לתת להם מקום לבנות איתנו ממשלה שתתקן את העוולות, שתעצור את מחיר הדמים, שתבנה כאן חברה צודקת?
פתאום נשלפת אותה סיסמה עתיקה ומורעלת:
"רק אין יראת אלוהים במקום הזה".
פתאום מנהיגים מנופפים בחרדה הקיומית, מבטיחים ש"רק הם" יצילו אותנו מחורבן,
ובשם אותה אמונה טוטאלית הם מוכנים להמשיך ולעקוד את בניהם של אחרים.
הם, ששומרים בקפידה על סביבתם הקרובה, משכימים בבוקר ושולחים אל שדה הקרב את בנינו ואת בנותינו על מזבח ההישרדות של הנרטיב.
אולי הגיע הזמן שנפסיק להקשיב לגרסאות של הגנרלים שמשוכנעים שהם בלתי ניתנים להחלפה.
אולי הגיע הזמן שנאסוף את פירורי הלחם שהשאירו לנו אלה שמשלמים את המחיר,
נסתכל בעיניים של מי שמצילים את ליבנו בחדר הניתוח, ונבין:
מי שמוסרי מספיק להחזיק בחיים שלך, ראוי בהחלט להיות שותף מלא לבניית העתיד של כולנו.
