על שמנים, משיחים והאיש שניצח את היידגר
מרטין היידגר, פילוסוף שידע דבר או שניים על חרדות קיומיות, ניסח בעין מפוכחת תזה אכזרית למדי:
בתוך חמישים או מאה שנה מרגע שתעצום את עיניך - אף אחד לא באמת יזכור אותך.
כל הניסיונות של האדם לבצר לעצמו נצחיות - כסף, מונומנטים, תארים ובעיקר שושלות משפחתיות כפויות אינם אלא קיום בלתי-אותנטי.
פרפור פתטי של האגו שמסרב לקבל את עובדת היותו יצור חולף.
ואז מגיע משה רבנו ומנפץ להיידגר את התיאוריה לרסיסים.
כבר יותר משלושת אלפים שנה ששמו של משה שגור בפיו של כל ילד.
לא בגלל שהכריחו אותנו לשנן אותו למבחן בגרות בהיסטוריה, אלא משום שהוא המציא מהלך שמנוגד לחלוטין לאלגוריתם של הטבע האנושי:
הוא היה המנהיג היחיד בהיסטוריה שידע לעזוב את הסט מבלי להוריש את התפקיד לילדים שלו.
בכל תרבות מוכרת: ממלכי מצרים ואשור, דרך בתי המלוכה של אירופה, ועד ראשי חסידויות ופוליטיקאים בימינו - מנהיג שנאלץ לפנות את מקומו מתעקש להשאיר את המפתחות אצל הבן, הבת, או לכל הפחות בתוך הוועדה המסדרת של המפלגה.
אם אין ברירה והשלטון עובר ליריב, התגובה האוטומטית נעה בין יבבות על
"גניבת בחירות", הכפשת היורש, חבלה שקטה או הצתת מלחמת אחים.
למשה היו שני בנים: גרשום ואליעזר. איש אינו יודע מה עלה בגורלם, כי משה לא מינה אותם לרמטכ"לים, לא לשרים ולא למנהלי קרנות.
כשהגיע הרגע להעביר את השרביט, הוא עשה את הבלתי נתפס:
הוא לקח את יהושע בן נון - לא קרוב משפחה, אלא איש משבט אפרים, מחנה פוליטי ושבטי מתחרה לחלוטין לשבט לוי ובמקום לצמצם אותו, הוא סמך עליו את שתי ידיו במלוא העוצמה.
הוא העניק לו את כל הלגיטימציה וידע שדווקא יהושע, ולא הוא, יתקע את תרועת הניצחון ביריחו.
אבל כדי להבין את הניצחון של משה על השכחה, צריך להביט ברגע הסיום שלו בספר דברים.
משה מת על הר נבו ונקבר בגיא שאיש אינו יודע את מקומו.
אין פירמידה, אין מאוזוליאום, אין קבר מפואר להשתטח עליו.
הפרעונים בנו גושי אבן אדירים כדי שלא יישכחו, והפכו למומיות בתוך ארונות זכוכית מוזיאליים שחולפים על פניהם תיירים מנומנמים.
משה סירב להשקיע באבן; הוא השקיע ברעיון ונתן אותו לכולם.
וכאן בדיוק נולד ההבדל התהומי שבין מנהיג לבין משיח.
המילה "משיח" עברה במהלך ההיסטוריה שטיפת מוח תיאולוגית. במקור, משיחה הייתה פעולה טכנית, כמעט נגרית: לוקחים שמן זית, יוצקים על הראש, ומשלימים את טקס ההשבעה.
בתנ"ך היו עשרות משיחים: אהרון הכהן, שאול, דוד, שלמה, כלי המקדש, ואפילו כורש מלך פרס. שליט זר ועובד אלילים שזכה לתואר "משיח ה'".
משה, לעומת זאת, מעולם לא נמשח.
הוא נשאר מושיע ומנהיג בשר ודם.
דוד המלך, למשל, פעל לפי כללי השושלת הקלאסיים: נלחם על הכתר, הבטיח אותו לבנו שלמה, וצאצאיו - מרחבעם הגאוותן ועד שורת מלכים בינוניים וכושלים קרעו את הממלכה.
אלמלא הנצרות הייתה זקוקה נואשות לייחוסו של דוד כדי להלביש על ישו את כתר המשיחיות (והפיצה אותו בכל כנסייה, מנזר, יצירת אמנות ופסל רנסנסי של מיכלאנג'לו), גם דוד היה נשאר עניין מקומי למדי, זיכרון יבש ששמור לחוג המתפללים ולספרי ההיסטוריה.
שמן הוא חומר נהדר.
בנגרות ובמכונות הוא מפחית חיכוך ומונע שחיקה של הברגים. זהו מנהיג אמיתי:
אדם שמשמן את המערכת כדי שהאזרחים יחיו בצדק ושהמנוע החברתי לא יישרף.
אבל כשמישהו שופך גלונים של שמן על הכביש ומוכר לנו פנטזיה של "משיחיות" - הגאולה הופכת להחלקה קטלנית.
בלי חיכוך של אחריות אישית, בלי צמיגים שאוחזים בקרקע המציאות, מכונית הופכת למלכודת מוות.
ההיסטוריה כבר ראתה מה קורה כשציבור מחליק על כתם שמן משיחי:
חורבן הבית, מרד בר כוכבא, או ההתרסקות של שבתאי צבי.
וכאן מתרחש הטוויסט המופלא של שמחת תורה.
בשנייה שבה נחתם ספר דברים עם מותו של משה, הטקסט אינו לוקח נשימה וגולל אותנו מיד חזרה אל המילים הראשונות של בראשית.
אבל הקריאה עוצרת בסוף ימי הבריאה ובשבת.
היא אינה מגיעה אל הנחש, אל הפיתוי, ואל הגירוש מגן עדן.
ומדוע? - כי כמו בטבע, שבו כל מחזור שתילה וזריעה מאפשר לקרקע להצמיח משהו חדש ולא רק לשחזר את העבר, כך גם הקאנון מעניק לנו נקודת איפוס שנתית.
החיים אמנם נראים לפעמים כמעגל דטרמיניסטי ועיוור של לידה, שיעבוד ומוות, אבל בכל תחילת מעגל עומדת האופציה לבחור אחרת.
הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים", מנתח את נפילת האדם וחושף את המלכודת הפסיכולוגית של הנחש.
האל, מסביר הרמב"ם, לא אסר על האדם ליצור, לדעת או לברוא, הרי לשם כך נברא "בצלם".
הוא אסר עליו לאכול מעץ הדעת טוב ורע.
הנחש לא פיתה את שכלו של האדם, אלא את האגו שלו.
הוא אמר לו: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים", ואונקלוס מתרגם: וּתְהוֹן כְּרַבְרְבִין.
כלומר: תהיו כשופטים, כשרים, כאדונים. לפני החטא, האדם חי במרחב של -
אמת ושקר ראייה צלולה של המציאות, שיתוף פעולה ובריאה.
ברגע שאכל מן העץ, הוא צנח אל עולם של טוב ורע, עולם סובייקטיבי של מחנות, שיפוטים וצדקנות.
עולם שבו כל אחד מתבצר בעמדתו, צועק
"הלנו אתה אם לצרינו",
ומגדיר את כל מי שלא חושב כמוהו כרשע מוחלט שיש להכחיד.
הפיצול הזה הוא-הוא המוות האמיתי: מותה של החברה, מותה של הערבות, וקיצה של כל יצירה משותפת.
ולכן, דווקא ברגע שבו נפרדנו ממשה, מנהיג בשר ודם ללא אגו, שידע להתעלות מעל שיקולי המחנה והשבט שלו והעביר את המושכות לראוי מכולם - התורה מחזירה אותנו אל הסט הנקי של בראשית
. אל היקום השלם שלפני הפיצול.
היא מזכירה לנו שבכל סיבוב מחדש, רגע לפני שאנחנו מתפתים לאכול שוב מפרי המחנאות, האגו והשיפוטיות העיוורת, עדיין מונחת בידינו היכולת לעצור.
להביט במציאות כפי שהיא, לזכור שמנהיגות איננה בעלות על הזולת, ולבחור בחיים של יצירה ולא במלחמת חפירות של שופטים מטעם עצמם.
