הוספיס לנשמות, רוחות רפאים ופחיתות של צדקה: למה כולם מארחים מתים בסתיו?

יש שבוע מסוים בשנה שבו האנושות כולה מביטה בשמיים המאפירים, חשה צמרמורת קלה במורד עמוד השדרה, ומחליטה פה אחד שהגיעה השעה להזמין רוחות רפאים לארוחת ערב.

אם תפרסו מפה אנתרופולוגית של חצי הכדור הצפוני בסביבות ספטמבר ואוקטובר, תגלו סנכרון מעורר חשד:

 בהודו מציינים את ה"פיטרו פקשה" ומניחים קעריות מים ואורז ברחוב כדי להרגיע את נשמות האבות;

 במקסיקו פותחים שולחן עם גולגולות סוכר, לחם מתים וטקילה לקראת ה"דיא דה לוס מוארטוס";

 והקלטים העתיקים המציאו את סמהיין (סבא רבא של האלווין), כי מישהו היה חייב להשאיר לפת חלולה בחוץ כדי שהרוחות הרעבות לא יתנחלו לו בתוך המיטה.

ההסבר הביולוגי פשוט: שוויון הסתיו חלף, הימים מתקצרים, והטבע מסביב מתחיל להירקב לקראת החורף.

 המוח האנושי, שאינו חובב גדול של תזכורות לחידלון שלו, מייצר תגובה תרבותית כמעט אחידה.

 באבולוציה קוראים לזה "אבולוציה מתכנסת": בדיוק כפי שהכריש, הדולפין והזוחל הקדמון פיתחו כולם סנפירים כדי לשרוד במים אף שאינם קרובי משפחה,

 כך תרבויות שונות הצמיחו טקסי אירוח למתים כדי לצלוח את החרדה הקיומית של הסתיו.

                                                   אבל הגרסה היהודית?

 הו, הגרסה היהודית היא תרגיל עוקץ פסיכולוגי כה מתוחכם, שהוא גורם לכל שאר התרבויות להיראות כמו חובבניות מוחלטות.

שבעה VIP בסוכת קרשים

אנחנו קוראים להם "אושפיזין".

 שבעה אורחי כבוד מיתיים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד  שנשלפים היישר מדפי ספר הזוהר של המאה ה-13 בספרד ומוזמנים להתרווח בסוכה תחת ענפי דקל מתייבשים.

האירוניה מתחילה בשפה. המילה "אושפיזין" אינה עברית מקראית. היא נדדה מהשורש הפרוטו-הודו-אירופי *ghos-ti- אל הלטינית: Hospes (אורח או מארח), ומשם ל-Hospitium - אכסניה, מקום מחסה לעוברי אורח.

ומאותו שורש בדיוק, בהתפתחות לשונית כמעט נבואית, נולדו מילים כמו Hospitality (הכנסת אורחים), Hotel (מלון)... וגם Hospice (הוספיס).

הקשר בין סוכה להוספיס אינו מקרי. בימי הביניים, הוספיס היה פונדק דרכים של מנזרים, מקום שבו עוברי אורח עייפים מצאו מרק חם, ומי שתש כוחו בדרך  זכה לליווי חומל ברגעיו האחרונים.

 הסוכה היהודית היא ההוספיס הפילוסופי האולטימטיבי:

 בקתת עראי שנועדה להזכיר לאדם שגם הוא, עם כל נכסיו והתארים שלו, בסך הכל נוסע זמני שמתאכסן פה לכמה רגעים לפני שהוא ממשיך הלאה 

.אלא שיש בעיה קטנה: בני אדם לא באמת רוצים לזכור שהם עוברי אורח.

מסיר הכתמים של פינקרטון פוגש את הזוהר

תארו לעצמכם את בעל הבית הבורגני הממוצע. הוא בנה סוכה לתפארת. תלה שטיחים, מתח גרילנדה של נורות לד חמימות, הציב שולחן עץ כבד ופתח בקבוק יין משובח. הוא מרגיש נאור, רציונלי ומאוד שבע רצון מעצמו.

עכשיו נסו לגשת אליו ולהגיד: "שמע, יש עני ברחוב, קר לו. תכניס אותו לאכול איתך".

                                                                                                            מה הוא יעשה? 

הוא יתחיל לרפרף בראשו טיעונים על מדיניות רווחה כושלת, ימלמל על כך שזה פוגע בפרטיות המשפחתית, וינקה מעליו את נקיפות המצפון במהירות.

זה בדיוק מה שעושה המשפחה האמריקאית בסיפורו המבריק של אוסקר ויילד, "הרוח מטירת קנטרוויל".

 כאשר רוח הרפאים של הטירה מורחת שוב ושוב כתם דם עתיק ורווי מסתורין על רצפת הסלון, בני המשפחה המעשיים אינם נתקפים אימה קדושה; הם פשוט שולפים את "מסיר הכתמים הבלתי מנוצח של חברת פינקרטון" ומשפשפים את המסתורין מן הפרקט.

 מוסר יבש והיגיון קר תמיד ימצאו דרך למרק את האנוכיות. אבל מחבר ספר הזוהר הבין את הנפש האנושית הרבה לפני ויילד. הוא ידע שמתחת לחליפה של האדם הנאור והרציונלי שוכן מוח קדמון שעדיין מתחלחל מרוחות, ברכות, קללות ושדים בחושך.

אז במקום לפנות לחמלה של העשיר - הזוהר ביצע הנדסה קוגניטיבית הפוכה ופרץ לו היישר דרך האגו.

תרגיל העוקץ הקבלי: איך מאכילים רוח?

הזוהר פונה לעשיר בסוכה ומציע לו עסקה שקשה לסרב לה: " אתה איש חשוב. ראוי שתארח את אברהם, יצחק ויעקב".

 העשיר מתמוגג. מי לא היה רוצה את גדולי האומה בתור קישוט רוחני לסעודת החג שלו?

ואז מונחת המלכודת: האבות הקדושים אינם צורכים גלוקוז, בשר או יין.

 הם רוחות. הדרך הפיזית היחידה להאכיל אותם ולהעביר להם את המנה המיועדת להם, היא להניח אותה בפיו של עני בשר ודם.

חז"ל הרי קבעו כבר מאות שנים קודם לכן ש"עני חשוב כמת" (מסכת נדרים). העני בחברה האנושית הוא שקוף;

 החברה קוברת אותו בעודו חי, מתעלמת מקיומו, ומתייחסת אליו כרוח רפאים שמתהלכת בין החיים. אומר הזוהר: אתה רוצה לפגוש את המתים המיתיים המפוארים שלך? 

תואיל בטובך להסתכל על המתים החברתיים שמסתובבים לך מתחת לחלון.

וכדי לוודא שאף אחד לא ינסה להתחמק עם איזה "מסיר כתמים" פילוסופי, הזוהר שולף את הנשק הכבד.

 הוא מזהיר: מי שיושב בסוכתו, שמח ושבע, מזמן את האושפיזין אך נועל את הדלת בפני חסרי האמצעים  האבות קמים, 

מביטים בו בתיעוב, ויורקים על שולחנו את הפסוק החריף ביותר בספר מלאכי:

                                                                  "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל-פְּנֵיכֶם, פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם".

בעברית של ימינו: השולחן המעוצב שלך הרגע הוטבל בצואת מעיים של בהמות.

                                                                                                החג המפואר שלך הוא פגר מצחין.

מול איום כזה, גם בעל הבית הבורגני השאנן ביותר מבין שעדיף לו לחלוק את המנה העיקרית.

לא להתפחד על הגשר

מאות שנים מאוחר יותר, רבי נחמן מברסלב לקח את אותה תובנה וצמצם אותה לשורה אחת אלמותית:

                                                "ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר - שלא יתפחד כלל!"

הניואנס הלשוני כאן מדויק להפליא. רבי נחמן לא כתב "לא לפחד", אלא השתמש בבניין התפעל: לא להתפחד.

 לפחד זו תגובה ביולוגית מול סתיו, מול קור, מול מחלה ומול קירות עראיים שמתנדנדים ברוח.

 אבל להתפחד זה מה שאנחנו עושים לעצמנו כשאנחנו נתקפים היסטריה, מתבצרים באנוכיות שלנו, ואוטמים את הלב מפני זרים מתוך אשליית שווא שאם רק נאגור עוד רכוש ונסגור את הבריח - נחיה לנצח. הסוכה מציעה אלטרנטיבה לטירוף הזה. היא מוציאה אותנו החוצה, תחת שמיים זרועי כוכבים, ומזכירה שכולנו עוברי אורח באכסניה זמנית.

 וכשמפסיקים להתפחד מזה שהעולם הוא גשר צר, פתאום מבינים שאין שום טעם לבנות עליו מבצרים

.כל מה שנשאר לעשות הוא פשוט לפתוח את הדלת, להזמין את מי שאין לו, ולהבין שהדרך היחידה להאכיל את הנצח היא לדאוג למי שרעב לידך בהווה.