מי קבור תחת המצבה - מבט על קריאה לשבת סוכות
בשבת חול המועד סוכות נקרא בספר שמות סצנה בלתי אפשרית:
משה, אחרי שראה ים נבקע, עמודי אש והר שרועד כמו ג'לי, מחליט שזה לא מספיק ומבקש גישת VIP להנהלת היקום:
״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״.
התשובה שהוא מקבל היא כנראה סטירת הלחי התאולוגית האלגנטית בהיסטוריה:
״לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי... וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי, וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״.
במילים אחרות: בהווה? תשכח מזה. את המשמעות מבינים רק כשהגב של האירוע כבר מתרחק ממך.
וזה לא שיעור רק על אלוהים; זו בדיוק הדרך שבה אנחנו מתבוננים בהיסטוריה. כשאנחנו בתוך האירוע, אנחנו תקועים עמוק בתוך ה"פנים": הכותרות, הצרחות באולפנים, המנהיגים שצועדים בביטחון של נפוליאון אל תוך הברוך הבא, וההמון שרץ אחריהם בעיניים בורקות. אנחנו קרובים מדי מכדי לראות שאנחנו בתוך פארסה.
וזה תמיד מחזיר אותי לאגדה עממית שתועדה בארץ כבר בראשית המאה העשרים:
שייח׳ זקן שלח את תלמידו עלי למדבר, מצויד בחמורו האהוב. באמצע הדרך נפח החמור את נשמתו.
עלי, שבור לב, קבר את הבהמה וישב לבכות. עברה שם שיירה, ראתה בחור מייבב על גל אבנים טרי, ושאלה ביראת כבוד:
"מי קבור כאן?".
עלי, שלא מצא עוז בנפשו להודות שהוא מתאבל על חמור, גמגם משהו מעורפל על "קדוש".
זה הספיק. אחד התפלל, השני בכה, השלישי זרק מטבע, ותוך זמן קצר קמה במקום תעשיית נסים משגשגת:
עיוורים ראו, פיסחים רקדו, והקדוש זכה לביוגרפיה מפוארת שאיש לא טרח לאמת. למסורת האנושית יש הרי כישרון מופלא: תן לה מספיק זמן, והיא תהפוך פגר של חמור להיכל פאר עם קופת צדקה משיש.
שנים אחר כך הגיע השייח׳ הזקן למקום, נדהם למצוא את תלמידו גוזר קופונים על מתחם קדוש.
כשנשארו לבד, הודה עלי במבוכה:
״אדוני, אין כאן קדוש. קבור פה החמור שלי. אבל תגיד... מי קבור במקדש המפואר שבו אתה משרת כל השנים?״.
השייח׳ השפיל מבט ולחש: ״בני... שם קבור אבא שלו״.
כולנו צוחקים על עולי הרגל שהשתחוו לפגר, אבל שוכחים לבדוק לאילו חמורים אנחנו מקריבים את עצמנו היום.
"קבר קדוש" לא חייב כיפה ומטפחות ירוקות. הוא מופיע לעיתים קרובות כאידאולוגיה בלתי מעורערת, כסיסמת בחירות חלולה, כמנהיג פגום שהפכנו למשיח, או כסיפור לאומי שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לא להביט במציאות.
בפוליטיקה זה תמיד מרהיב במיוחד: כולם בטוחים שהמחנה השני סוגד לעצמות חמור, בעוד המחנה שלהם מגן על האמת הצרופה. השאלה המטרידה היא לא במה "הם" מאמינים, אלא על איזה פגר אנחנו מתעקשים להניח נרות נשמה.
אולי משום כך אלוהים הציע למשה רק את ה"אחוריים".
ההיסטוריה היא מראה אחורית. היא לא הופכת אותנו לחכמים בזמן אמת, אבל אחרי שהרעש שוכך והמנהיגים מפנים את הבמה, היא חושפת באכזריות מי שילם את החשבון,
איזו הבטחה הייתה הונאה מוחלטת, ואיזה קודש קודשים התגלה בדיעבד כסתם גווייה בצד הדרך.
לכן סוכות הוא חג מדויק כל כך.
פעם בשנה מצווים עלינו לעזוב את הבטון המוצק, לשבת תחת סכך רעוע ולהודות שהוודאות שלנו היא אשליה.
ובאותה נשימה לקרוא את קהלת:
״הֲבֵל הֲבָלִים... הַכֹּל הָבֶל״.
לא כדי להתייאש, אלא כדי לפרק את התפאורה לפני שהיא קורסת עלינו.
לפני שנשתטח שוב על המצבה הבאה שמכרו לנו, שווה לעצור רגע ולשאול: מי באמת קבור כאן?
חג סוכות שמח. שנזכה להחזיק באמונות שלנו מספיק חזק כדי שיהיה להן תוקף.
ומספיק ברפיון כדי לא להיקבר תחתיהן כשיתברר שהן נוערות.
