פרשת ניצבים - " ובחרת...."
כשהשורש מצמיח רעל — ומי לעזאזל יתקן את הבגד הקרוע?״
"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״.
לא רק הטאלנטים בפריים-טיים. לא רק ״רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם״ - אלא גם הטף, הנשים, הגרים,
וכל מי שרגיל לעשות את העבודה השחורה מאחורי הקלעים (חוטבי העצים ושואבי המים, אם תשאלו את ההפקה).
כולם על הסט. כולם חלק מן החוזה. אין דבר כזה "פטור בלא כלום".
וכעבור פסוקים ספורים, הבמאי הראשי של היקום זורק ללופ טוויסט עלילתי מדאיג:
״פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה״.
בפשט המקרא, רֹאשׁ הוא צמח רעיל, והלענה מרה בגרון. אבל האוזן העברית שומעת כאן פאנץ' מבריק:
ראש שבט, ראש עיר, ראש ממשלה - כל מי שמחזיק בטייטל "ראשיכם" ואמור לנווט את הספינה.
וכך, בהיסח הדעת של כמה פסוקים, אנחנו עוברים מ״ראשיכם״ המכובדים בברית אל האפשרות שצומח לנו כאן "שורש פורה ראש ולענה".
כי ראש יכול להצמיח חזון, השראה וחיים - אבל ראש יכול להצמיח גם רעל מנומק היטב ומרירות בקנה מידה תעשייתי.
מנהיג רעיל אינו מעסיק רק את עצמו במחשבות רעות; הוא מייצא לציבור פחד, שנאה, יהירות ואדישות כאילו היו מבצע סוף עונה.
הוא הופך את הרעל לשפה רשמית ואת המרירות לבסיס האב .
אבל בואו נדבר לרגע על השורשים שלנו.
שורשים זה דבר מרגש. משפחה, שושלת, אבות מייסדים, נוסטלגיה באלבום התמונות. לפעמים הם אפילו מפוארים מאוד.
אבל מה לעשות שהטבע הוכיח שלא מכל שורש חזק צומח פרי ראוי למאכל?
גם אילן עתיק יומין עלול להנפיק רֹאש ולענה, אם הצאצאים שלו ממשיכים לחיות על הטיק-טוק של פעם ומשמנים את עצמם בתפארת האבות במקום לבדוק מה לעזאזל הם מייצרים עכשיו במעבדה הפרטית שלהם.
כמי שגדלה על ברכי הנוף החסידי וה״מתנגדי״, אני זוכרת שסיפורי חסידים היו האוויר לנשימה. אחד החביבים עלי ביותר - בגרסה שעוברת מדור לדור - מספר על מפגש פסגה בין רבי ישראל מרוז׳ין, שישב בסטייל מלכותי עם ייחוס ישיר לבית דוד וארמונות מפוארים, לבין רבי מאיר מפרמישלאן.
הרבי מרוז׳ין פרש את כל קורות החיים המרשימים שלו, דור אחרי דור, ישירות עד למלך דוד בכבודו ובעצמו. כשסיים את הנאום, פנה אל רבי מאיר בשאלה מתנשאת משהו:
״ומה אילן היוחסין שלך?״
רבי מאיר לא שלף מרכבות זהב ולא הציג גיליון אצולה. במקום זאת, הוא סיפר שאת החכמה האמיתית שלו הוא למד מ... חייט פשוט.
וזה מה שלימד אותו החייט: כשאתה תופר בגד חדש, תפור אותו ישר וחזק כדי שיחזיק מעמד במבחן הזמן.
אבל בגד ישן? הוא כבר זקוק נואשות לתיקון.
זו תשובה חדה יותר מקרן לייזר של ספינת פדרציה. ייחוס מפואר הוא אכן בגד עתיק ויקר אבל דווקא משום כך חובה לבדוק היכן הבד כבר התפורר, איפה הנפילות המביכות, ואיפה צריך לתקן את הקרעים.
עבר נוצץ אינו מעניק לאדם חסינות דיפלומטית, ובוודאי לא פוטר אותו מאחריות.
לפעמים, כל מי שמרבה להסתובב בבגדי המלכות של אבותיו עושה את זה פשוט כי הוא לא רוצה שנבחין עד כמה הבגד שעליו כבר בלוי, מרופט וקרוע לגמרי.
ומכאן הפרשה זורקת אותנו אל אחד המונולוגים הדרמטיים ביותר בתסריט:
״רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע״.
ואז מגיע הטיפ המנצח של הבמאי:
״וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים — לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ״.
״ובחרת בחיים״ הוא לא סתם סיסמת בחירות יפה לפוסטר.
זהו מבחן אמיתי למדינה ולחברה. כי לרוב, אנחנו בוחרים כמו אוטומטים:
מתוך נאמנות עיוורת לשבט, למשפחה או למפלגה. אנחנו בוחרים באנשים כי הם ״משלנו״, כי השם שלהם מצלצל מוכר, כי הם יודעים לספר סיפורי גבורה מהמאה הקודמת, או כי פעם, לפני עידן ועידנים, הם באמת עשו משהו מועיל.
אבל התורה לא חותמת קבע על השורשים. היא דורשת מאיתנו לבחור בחיים. לכן השאלה האמיתית היא לא מי היו הסבתא והסבא של המנהיג, לאיזה שבט הוא משתייך, ואפילו לא מה הוא עשה בסרט הקודם שלו.
השאלה היא אחת: מה לעזאזל הוא מצמיח כאן ועכשיו?
האם תחת המשמרת שלו צומחים חיים וטוב - או רֹאש ולענה?
האם הוא מאחה את הקרעים בחברה - או דואג להעמיק את הבורות?
האם הוא רואה את העם כולו ניצב לפניו - מהטף ועד חוטבי העצים - או שהוא רואה רק את חברי המפלגה והמקורבים שלו?
בשביל להציל עם ומדינה, ממש לא מספיק מישהו שמסתובב ומנפנף בגלימות של אבותיו. צריך לבחור במי שיש לו ידיים עובדות, מי שיודע לזהות איפה הבגד נקרע, לשלוף מחט וחוט, ולתפור מחדש את החברה שלנו - ישר, חזק, ובלי קיצורי דרך, כדי שהיא תוכל לשרוד כאן עוד שנים רבות.
זוהי הבחירה האמיתית בחיים: לכבוד את השורשים, אבל חלילה לא להשתעבד אליהם;
לזכור את העבר, אבל לא לגור בתוכו;
ולבחור במי שיכול לייצר עתיד במקום לחיות על רטרו. לא למען תפארת האבות - אלא ״לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ״.
