מרומח המדבר לטילים של טהרן
מי באמת הצדיק את הרומח? | מרומח המדבר לטילים של טהרן
פרשת פנחס מתחילה בדיוק במקום שבו פרשת בלק נעצרת:
אדם קם מתוך העדה, לוקח רומח, והורג שני בני אדם. אבל האלמנט המרתק ביותר בדרמה הזו איננו מה שפנחס עושה - אלא מה שאלוהים אינו עושה.
אין לפני המעשה שום ציווי אלוהי. אין "ויאמר אלוהים", אין הנחיה לקחת נשק, אין משפט ואין בית דין.
פנחס רואה, מחליט, קם והורג. רק לאחר שהדם כבר נשפך, מגיע הדיבור האלוהי בדיעבד ומעניק את האשרור:
פנחס השיב את חמתי, ולכן הוא מקבל "ברית כהונת עולם".
הסדר הכרונולוגי הזה קריטי.
אילו אלוהים היה מצווה על ההריגה מראש, היינו עומדים מול סיפור דוגמטי על ציווי אלים. אבל הטקסט מספר לנו סיפור אחר: על אדם שפעל על דעת עצמו, ורק אז זכה לחותמת כשרות מהשמיים. ולכן עולה השאלה: מי באמת הצדיק את הרצח?
פרוטקציה בשושלת הכהונה
התנ"ך איננו פרוטוקול היסטורי של מסיבת עיתונאים מהמדבר.
הוא טקסט ספרותי, תיאולוגי ופוליטי שנכתב ונערך בידי בני אדם בתוך עולם של מאבקי כוח ואינטרסים שושלתיים. כאן קשה שלא להיזכר בסבא שלו, אהרן.
בחטא העגל, אהרן הוא המפיק בפועל - הוא אוסף את הזהב ויוצר את העגל. אבל כשהחשבון מגיע, אחרים משלמים בדם. בני לוי עוברים במחנה והורגים, העם נענש, ואהרן? הוא נשאר כהן גדול.
עכשיו מופיע הנכד, פנחס. הוא מבצע מעשה שאילו אדם אחר היה עושה אותו, היינו קוראים לו רצח פוליטי ללא משפט. ושוב, הדפוס המטריד משתחזר:
כשהעם חוטא – העם משלם בחייו. כשבית אהרן חוטא או הורג – הוא מקבל את כהונת העולם.
הטקסט לקח מציאות פוליטית של כוח, העבירה דרך פילטר שמימי, והחזיר אותה לארץ כצו אלוהי שמטרתו אחת: להסביר מדוע צאצאיו של הקנאי זכאים לשלוט.
המלכוד של משה והרומח המודרני
ובתוך כל מרחץ הדמים הזה - איפה משה?
זמרי מביא את כזבי לעיני כל העדה, והם בוכים פתח אוהל מועד.
משה קופא. וזהו אולי רגע החולשה הגדול ביותר שלו: משה יודע להתמודד עם מורדים ואויבים, והוא אפילו יודע לרסן את זעמו של אלוהים.
אבל משה אינו יודע מה לעשות מול אדם שלוקח רומח ומשתמש באלוהים כתירוץ.ה
אסון האמיתי מתחיל כשהקנאי אינו מסתפק באמונה שאלוהים מדבר מגרונו, אלא מקבל לידיו כוח שלטוני ומכפיף אליו את הצבא. המסלול מכאן נהיה נקי ומסוכן מאוד. פנחס הוא אדם פרטי שלוקח רומח, הורג ומקבל לגיטימציה בדיעבד.
איראן היא השלב הבא בהתפתחות המנגנון.
מה קורה כאשר לאדם המשוכנע שהוא מפרש את רצון האל כבר אין רק רומח ביד, אלא מדינה שלמה, מנגנוני ביטחון, וגנרלים הכפופים לסמכותו הדתית האבסולוטית?
כשהרומח עובר מידו של הקנאי הפרטי אל מנגנוני המדינה, הצבא הופך לכלי שרת של הזיה משיחית.
וכאן אנחנו, בביצה המקומית שלנו, צריכים לעצור לרגע ולחשוב.
כשאני מביטה על המפה הפוליטית (וניתוח מפות הוא המומחיות שלי, מיד אחרי ניתוב אנרגיה), עולה התובנה הפשוטה:
לא תמיד חייבים להיכנס לאש כדי להבין מה זה כוויה.
אפשר, ואף מומלץ, ללמוד מניסיונה של איראן. כשתביעות דתיות וקנאות משיחית מתחילות להכתיב לגנרלים את שיקולי המערכה, המדינה מפסיקה להתנהל לפי אינטרסים של קיום והגנה, ומתחילה להתנהל לפי פולחן של דם ומוות.
התשובה לטירוף: יהושע מול פנחס
ומשום כך, המעבר המיידי בפרשה ממשה ליהושע אינו מקריות ספרותית.
המקרא זקוק ליהושע כתשובה לקנאות של פנחס. לא עוד מנהיג שמסוגל רק לשמוע את קול האל ולבכות פתח האוהל, אלא מנהיג צבאי, ארצי, מעשי.
יהושע הוא איש שמבין במודיעין, באסטרטגיה ובמשמעת.
הוא יודע להפיל חומות בתרועת שופר, אבל הוא בעיקר יודע לזהות תבונה ואומץ גם במקום שבו הקנאי היה מזהה רק טומאה.כאן נחשף הניגוד המושלם:
- פנחס רואה אישה זרה (כזבי) - ומניף את הרומח כדי להרוג.
- אנשיו של יהושע נכנסים לביתה של אישה זרה, זונה (רחב) - והיא זו שמצילה אותם.
הקנאי שואל תמיד: "מי טהור ומי כופר?"
המנהיג הארצי שואל: "מי יכול להציל את העם?"
פנחס הופך את הקדושה לנשק עיוור. יהושע מחזיר את הנשק לידיו של המצביא, אך אינו נותן לנשק או לדת לעוור אותו בפני האנושיות והתועלת של האדם שמולו.
הוא אינו מפחד להיכנס לביתה של זונה אם משם תצמח הישועה הטקטית.
בסוף ימיו, משה מגלה שהוא יודע להגן על העם מזעמו של האל, אך לא מפני בני אדם המנכסים את האל לצרכיהם. הדור הבא זקוק למנהיג ארצי שיודע לחבר בין הרוח לבין המציאות, ושואל את השאלה שהטקסט משאיר פתוחה:
כשאדם הורג בשם שמיים, וההצדקה מגיעה רק אחרי שהדם נשפך – מי באמת דיבר בשם מי?
