האבולוציה של המדע הבדיוני
בין האופטימיזם של רודנברי לציניות המודרנית
זה התחיל בערב רגיל לחלוטין. ניסיתי להיזכר בשמה של סדרת בלשים קומית ישנה, כזו שהגיבור שלה הוא בלש משטרה לשעבר, גאון כפייתי, מטורף על כל ראש, שסובל מפחד מחיידקים, קמצנות כרונית ומערכת יחסים בלתי אפשרית עם העוזרת שלו. הזיכרון הדיגיטלי (בדמותו של קומנדר לוטננט דאטה שלי) שלף מיד את התשובה:
"מונק".
השיחה הקטנה הזו על סדרה משנות ה-2000 המוקדמות פתחה אצלי צוהר למחשבה עמוקה בהרבה על מה שקרה למדיה, לטלוויזיה, ובעיקר לזיכיון האהוב עליי מכולם :
מסע בין כוכבים (Star Trek).
מצאתי את עצמי מנתחת את האבולוציה הפילוסופית והתרבותית שעברנו, מהחזון הנאיבי והמוסרי של המאה הקודמת ועד לציניות המדממת של ימינו.
עידן האופטימיזם: ההומניזם החילוני של ג'ין רודנברי
אני מודה, אני תמיד חוזרת אל המקורות.
הסדרה המקורית (עם קפטן קירק) ו"הדור הבא" (הסדרה המושלמת בעיניי, זו שמכילה את דאטה, פילוסופיה עמוקה וטונות של מוסר השכל) הן סדרות הדגל היחידות שהצלחתי לראות את כל פרקיהן, מתחילתם ועד סופם, מבלי לדלג על פריים אחד.
מדוע? כי ג'ין רודנברי ניסה לבנות עולם אופטימי, חילוני ומוסרי.
זוהי מציאות שבה האנושות התבגרה, התגברה על השדים של עצמה (עוני, גזענות, קנאות) ויצאה לחלל מתוך תבונה ורציונליות.
בעולם הזה, האדם נדרש להתמודד עם הבחירות שלו בעצמו, בידיעה שעל כל החלטה הוא ישלם – בטוב או במוטב.
אין כוח עליון שיציל אותנו, ואין אל שאפשר להאשים. אחד הפרקים המבריקים שמדגימים את העיוורון של המאמין ואת התפיסה של רודנברי הוא "Who Watches the Watchers" (עונה 3 של הדור הבא).
כשטכנולוגיה של הפדרציה נחשפת בטעות בפני בני המינטאקנים – גזע רציונלי שנמצא בשלב התפתחותי קדום – הם מיד הופכים את קפטן פיקארד לאל ("הפיקארד").
תוך שעות, הגזע השלו הזה מתחיל לפתח קנאות דתית, לחפש אשמים ולתכנן זבחי אדם כדי לרצות את "האל". הסירוב של פיקארד לשחק את התפקיד הזה, והמונולוג שלו נגד החזרת הגזע הזה לעידן חשוך של אמונות תפלות ומלחמות קודש, הוא בעיניי הזיקוק המושלם של מה שמדע בדיוני אמור להיות: מראה פילוסופית נוקבת לחברה שלנו.
השבר המיסטי: כש"האל" נכנס לסיפור
ואז הגיעה "חלל עמוק 9".
אני מודה שראיתי אותה בדילוגים;
היא אמנם שימחה וריתקה אותי לפרקים, אבל המבנה הפילוסופי שלה השתנה לחלוטין. היא הלכה על "בחירה מיסטית". מרכז הכובד זז מהאדם אל "הנביאים", אל נבואות ומלחמות קודש.
ברגע שנכנס "האל" לסיפור, האלימות משתנה. היא מקבלת פשר אחר – היא הופכת לאלימות שנתפסת כמוצדקת לחלוטין בעיני המאמין.
תראו את הג'מהדאר, צבא העבדים של הדומיניון.
בשלבים המוקדמים, הסדרה הציגה ניתוח כמעט מרקסיסטי של "הדת כאופיום להמונים" – הג'מהדאר נשלטו הן פיזית (באמצעות החומר הלבן, הסם שהיו תלויים בו) והן מנטלית (באמצעות האמונה המוחלטת שהמשתנים הם אלים, והסיסמה "צייתנות היא חיים").
אך ככל שהמיסטיקה והמלחמה השתלטו, הדיון המורכב הזה פינה את מקומו לאלימות כוללת, חסרת פשר ומוסר, שבה האויב פשוט מושמד.
התהליך הזה אינו ייחודי למדע בדיוני. במציאות הפוליטית שלנו, אפשר לראות הקבלה מדהימה בדמותו של מוסטפא כמאל אטאטורק. הוא ניסה לבנות בטורקיה מדינה חילונית, רציונלית ומודרנית, שבה האדם ניצב במרכז ומנהיג את גורלו. אבל המטוטלת ההיסטורית תמיד נעה חזרה אל המיסטיקה; תראו מה קורה היום בטורקיה ובעולם המוסלמי בכלל. ברגע שהדת חוזרת לשלטון ולמרכז הבמה, מלחמות על משאבים הופכות למלחמות קודש של "טוב מול רע", והאלימות מקבלת שוב לגיטימציה אלוהית מוחלטת.
עידן הסטרימינג: אובדן הרסן והאדרנלין של "הבנים"
האבולוציה הזו מגיעה לשיאה הציני בימינו.
בסדרות כמו "סטארטרק: דיסקברי" (שחצי פרק מלא ממנה הספיק לי כדי להבין את הפרינציפ), או ביצירות קיצוניות כמו "הבנים" (The Boys) שממלאות את האקרנים,
נדמה שעולם המדיה איבד כל רסן. המעבר לסטרימינג אילץ את היוצרים להילחם על תשומת הלב של הצופה באמצעות גירויים קיצוניים.
דיונים פילוסופיים ארוכים בחדר הישיבות של האנטרפרייז נתפסים היום כ"משעממים".
כדי שטקסט ייחשב "בוגר" או "ריאליסטי", הוא חייב להיות אפל, אלים וציני.
הדמויות בדיסקברי לא מתווכחות על אתיקה; הן נלחמות באפקטים ויזואליים מסחררים, בעוד חצי גלקסיה עולה באש.
בסדרה "הבנים", הציניות הזו הופכת למניפסט מוחלט. היא לוקחת את מיתוס גיבורי העל ומפרקת אותו לגורמים: הגיבורים הם לא קדושים מוסריים, אלא סוציופתים מושחתים ונרקיסיסטים שנשלטים על ידי תאגיד קפיטליסטי חזיר.
האלימות שם גרפית, מוקצנת ומזעזעת, והיא משמשת כסאטירה נוקבת על תרבות שלמה. אבדה לנו היכולת להתעכב על הרעיון הרגוע, ובמקומה קיבלנו חוויה מבוססת אדרנלין וזעזוע.
הקשר לטיעון הפילוסופי שלנו זועק מתוך "הבנים": גיבורי העל שם נתפסים בעיני ההמונים כ"אלים שנבחרו על ידי האל".
הציבור סוגד להם, וממש כפי שקרה למינטאקנים או לג'מהדאר – ברגע שנכנס "האל" לסיפור, כל היגיון רציונלי נמחק.
המעריצים של הומלנדר (ה"סופרמן" הפסיכופת של הסדרה) מוכנים לסלוח לו על רצח ברוטלי, פשוט כי המחשבה על "כוח עליון" מעוורת אותם ופוטרת אותם מאחריות מוסרית אישית.
הפרדוקס האנושי ו"האלוהות" האמיתית
האדם הגיע לפסגת היצירה שלו – בנינו בינה מלאכותית, ממש כפי שד"ר סונג יצר את רשת הפוזיטרונים של דאטה.
יצרנו מכונות שמחזיקות את כל הידע האנושי.
ובכל זאת, ברגעי האפלה האמיתיים – באסונות, במלחמות, מול החרדה הקיומית – אנחנו שוכחים את כל הרציונליות ורצים להצטלב, או לדפוק ברכיים במסגד.
הבינה המלאכותית והטכנולוגיה מספקות לנו תשובות, אך הן אינן מספקות נחמה. המחשבה שאנחנו לבד ביקום, ושאין אף אחד "שם למעלה" שיעשה סדר בכאוס, קשה מדי עבור האנושות.
המדע פתר את החידות, אבל האדם עדיין מפחד מהחושך.
ובכל זאת, יש יוצא מן הכלל אחד. אם יש אלוהות אחת בעולם שראויה לכך שנאבד מולה את כל ההיגיון הרציונלי, זוהי
ניקס,
החתולה הסיבירית השחורה והפרוותית שלי. היא לא נכנעת למזון חתולים מסחרי או לשימורים זולים – היא אריסטוקרטית הניזונה מתירס, ברוקולי, אספרגוס, ולעיתים שניצל מפורק.
כשהיא מביטה בי בעיניים אלוהיות ומאפשרת לי, לפעמים, "ליטוף חלקי" – כזה שמשאיר סימני ציפורניים עמוק בעורי רק כדי להזכיר לי מי הבוס האמיתי בממלכה – אני מבינה את המצרים הקדמונים.
מול ישות כזו, גם קומנדר לוטננט דאטה וגם ג'ין רודנברי היו מסכימים להשעות את הלוגיקה, למלמל "צייתנות היא חיים", ופשוט להתפעל מהפרווה.
