יש רגעים בהיסטוריה שבהם אדם נבחן לא כשהוא מקבל לידיו את מפתחות המדינה והחטיבה הפיננסית, אלא ברגע המדויק שבו לוקחים לו אותם.
בפרשת חוקת, משה רבינו מקבל את הודעת הפיטורין האכזרית ביותר שקיבל מנכ"ל אי פעם:
אחרי ארבעים שנה של שינוע עבדים מפוחדים במדבר, אחרי שספג מרידות, תלונות, דירקטוריון בעייתי של שבטים, קפיטולציה, רעב וצמא, הוא מתבשר שהוא לא ייכנס לארץ.
תרגום לעברית מודרנית:
הכל קורה בגלל תקרית מי מריבה. מרים מתה, המים נעלמים, והעם כמיטב המסורת נכנס להיסטריה.
אלוהים אומר למשה: "דבר אל הסלע". משה, כנראה עם סימנים ראשונים של שחיקה מקצועית, מאבד את הסבלנות ומכה בסלע. המים יוצאים, הסטארט-אפ ניצל, אבל גזר הדין מגיע מיד:
"יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי... לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ."
פרשנים כבר אלף שנה מנסים להבין על מה העונש המטורף הזה.
הרמב"ן, למשל, מציע שהבעיה הייתה יחסי ציבור:
העם עלול היה לחשוב שמשה ואהרן הוציאו מים "בחכמתם" ולא בזכות הנס.
אבל מעבר לפלפול המשפטי, יש כאן רגע אנושי בלתי נסבל:
הפרויקטור של יציאת מצרים נשאר מחוץ לגבולות המגרש.
ושימו לב להבדל בין משה לאהרן
אהרן לפחות עושה העברת סמכויות משפחתית מסודרת.
התורה מתארת איך מורידים ממנו את בגדי הכהונה ומלבישים אותם על אלעזר בנו: "והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו".
אהרן מת, אבל הג'וב נשאר בתוך המשפחה. נפוטיזם מקראי קלאסי.
אצל משה? נאדה. מישהו פה זוכר איך קוראים לבנים של משה?
בדיוק. הם נעלמו מדפי ההיסטוריה מהר יותר מיועצים פוליטיים אחרי הפסד בבחירות. כשמגיע רגע העברת השרביט, משה לא מקים שושלת, לא מסדר להם ג'ובים בוועדות החשובות, ולא מנסה לשמר את כוחו דרך היורשים.
בפרשת פנחס, כשהוא כבר מעוכל על ידי רוע הגזירה, הוא מבקש מאלוהים למנות מנהיג חדש, רק כדי שישראל לא יהיו "כצאן אשר אין להם רועה".
ואז נבחר יהושע בן נון, בחור מוכשר, אבל לחלוטין לא מהמשפחה. וזה, גבירותיי ורבותיי, הקו המפריד בין מנהיג לבין סתם איש עם מאבטחים.
משה לא הכיר את הצרפתית של לואי החמישה-עשר או של מדאם דה פומפדור, והוא בהחלט לא אמר את המשפט המפורסם:
Après nous, le déluge — "אחרינו המבול".
הוא פשוט עשה את ההפך המוחלט
זו אפילו לא הייתה הפעם הראשונה שבה משה סירב להצעה להקריב את העם על מזבח האגו שלו.
נחזור רגע אחורה, לחטא העגל.
אלוהים מציע למשה הצעה שכל דיקטטור מודרני היה חותם עליה בדם: "עזוב אותם, העם הזה דפוק, אני אשמיד אותם ואהפוך אותך לעם גדול לבד".
חלום קוסמי: העם אשם, המנהיג טהור, וההיסטוריה מתחילה מחדש על שמו. אבל משה נותן לאלוהים תשובה שמפילה את האגפים הדיגיטליים של ימינו:
"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן, מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ."
תרגום: "אם אתה מוחק אותם, תוריד גם אותי מהקרדיטים. אני לא משתמש בהם כדי לבנות לעצמי רזומה.
אני מוכן שהשם שלי יימחק, ובלבד שהם יישארו בחיים".
זו מנהיגות. לא רטוריקה של מרפסת, לא פוסטרים באיילון, ולא פוטושופ של מנצחים. מנהיגות היא הרגע שבו אתה מוותר על הנצחון האישי שלך כדי שהקולקטיב לא יימחק.
לכן פרשת חוקת משאירה טעם כל כך מר. כי משה, האיש שאמר "מחני נא", באמת נמחק מהפריים האחרון של הסרט.
הוא לא יקבל את הסוף ההוליוודי שבו הוא תוקע דגל באדמה. הוא יעמוד על הר נבו, יראה את הארץ מרחוק, וישמע את המשפט הכי פסיבי-אגרסיבי ביקום:
"הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור".
יש בזה אכזריות? בהחלט. אבל זהו גם המבחן האולטימטיבי:
האם משה באמת אהב את העם, או שהוא פשוט רצה את התהילה של האיש שהביא אותם אל היעד?
ומשה עובר את המבחן בשתיקה. בלי מלחמות ירושה, בלי להבעיר את האולפנים, בלי להפוך את העלבון הפרטי שלו למשבר חוקתי או לאסון לאומי.
הוא סומך את ידיו על יהושע בן נון, מעניק לו לגיטימציה מלאה, ומפנה את הבמה.
וכאן אי אפשר שלא להביט על מנהיגי המאה ה-21 - החבר'ה שמכניסים מדינות שלמות למלחמות סרק, מבטיחים "ניצחון מוחלט" בזמן שבאוויר יש רק ריח של אש, גופרית, ואסטרטגיית הישרדות אישית.
אולי ההבדל הגדול ביותר נעוץ בעובדה שמשה בנה עם מאפס, בעוד שהמנהיגים של היום פשוט ירשו מדינה מוכנה.
משה לא קיבל מוצר מוגמר עם צבא, מוסדות, שפה וחקלאות זבת חלב ודבש.
הוא קיבל חבורת עבדים מפוחדת עם תודעה דפוקה וגעגועים בלתי נסבלים לסיר הבשר של מצרים.
מי שבונה משהו מאפס יודע בדיוק כמה הוא עולה, ולכן הוא ישמור עליו.
מי שרק יורש אותו, נוטה להתבלבל ולחשוב שהמדינה היא הרכוש הפרטי שלו.
וזו המחלה הגדולה של המנהיגות הקטנה של ימינו:
היא מתבלבלת בין "המדינה" לבין "אני". בין "טובת העם" לבין "הישרדות הקריירה שלי".
בין "ניצחון היסטורי" לבין "תמונה שבה אני נראה טוב בחליפה".
משה לא הפך את העם לתפאורה של עצמו. בסטטוס של חטא העגל הוא אמר:
"אם הם נמחקים – מחק גם אותי".
בסטטוס של פרשת חוקת הוא אמר: "אני לא נכנס, אבל אני אדאג שהם ייכנסו".
זה ההבדל בין שליט למנהיג:
גדולתו של משה היא לא בנסים, לא בעשר המכות ולא בקריעת ים סוף.
גדולתו האמיתית מתגלה דווקא שם, על שפת הארץ, כשתמונת הניצחון נלקחת ממנו והוא מסכים לבנות עולם שלא יהיה שלו.
הוא לא אמר: Après nous, le déluge.
הוא פשוט פינה את המקום ולחש: "אחריי ישאר העם".
