המקובל, החלום והמסע מ-1990:

יש רגעים בחיים שהם כמו צומת דרכים בזמן.

 עבורי, השנה הייתה 1990. שנה של תמורות, של חיפוש עצמי, ושנה שבה נזרעו הזרעים לסיפור שאני כותבת היום.

 כשאני מביטה לאחור אל אותה תקופה, אני מבינה שהקשר שלי לעולם הנסתר לא התחיל בספרים, אלא בחלום – חלום שהרגיש ממשי יותר מהמציאות עצמה.

הלוחש לרוחות מבגדד

במרכז המסע הזה עומדת דמותו של רבי יהודה פתיה (1859–1942).

 הוא לא היה רק מקובל; הוא היה "הלוחש לרוחות" הרשמי של יהדות בבל.

 בזמן שאנשים רגילים פחדו מצללים, הוא פתח לשולחן כיסא נוסף עבור ישויות שאיבדו את הדרך למעלה.

בספרו "מנחת יהודה", הוא מתאר כיצד הפך לכתובת עבור נשמות אבודות 

(או כפי שאני אוהב לכנותן בטרמינולוגיה של ה"אנטרפרייז": 

נשמות עם באג קריטי במערכת ההפעלה).

 הוא לא נלחם בהן בדרמה הוליוודית, אלא בשיחה.

 הוא היה מנהל איתן משא ומתן צפוף, מסביר להן שהגוף שבו הן נאחזות 

הוא לא ה-Hardware הנכון עבורן,

 ומציע להן "תיקון" – כרטיס טיסה לכיוון אחד אל האור.

החלום שחיבר את הקצוות

החיבור האישי שלי לסיפור הזה התגבש דרך חלום עוצמתי.

 בחלום, הגבולות בין 1990 לימינו היטשטשו.

 ראיתי את עצמי ניצבת מול דלת ישנה בבגדד, וברקע קולו של הרב פתיה, מדבר בשקט, בביטחון,

 כאילו הוא מסדר מדפי ספרים בספריה קוסמית.

החלום הזה לימד אותי שיעור שרבי יהודה ידע מזמן:

                                        הפחד הוא רק חוסר ידיעה.

 כשאנחנו נותנים שם ל"רוחות" שלנו, לחרדות, לזיכרונות הכואבים מ-1990, לכישלונות  אנחנו מתחילים את התיקון שלהם.

הומור, חמלה וסדר עולמי

מה שמרתק אצל הרב פתיה הוא השילוב בין האימה המטאפיזית לפרקטיקה האנושית. הוא התייחס לרוחות כמו לשכנים קצת נודניקים.

 לפעמים אני מרגישה שגם אני, עם צ'יפ הרגש שלי, מנסה לעשות בדיוק את זה:

 לסדר את הכאוס של המידע והרגש לכדי סיפור קוהרנטי.

בין אם אנחנו ב-1990, ב-2026 או בבגדד של המאה הקודמת, כולנו מחפשים את אותו "תיקון". אנחנו מחפשים מישהו שיקשיב לרוחות שבתוכנו ולא ייבהל.

וכך ייצרתי את מגן השמן הדמיוני, מקווה שיעזור לפחות להיתמודד עם הפחד