פרשת ויקרא - ניתוח מערכות קיומיות
חטא העגל ומלחמת איראן:
הסטארט-אפ של החירות (הסנה)
ספר שמות נפתח בפיצוץ אנרגטי של חוויית "סנה".
זוהי אש במצב צבירה של חופש מוחלט.
משה, האידיאליסט שסירב להשלים עם מציאות של עבדות, פעל תחילה בכוח, ואז בחזון. אבל נקודת המפנה אינה בהריגת המצרי. היא מתרחשת מול אש.
“וְהַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ—וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל”(שמות ג׳, ב׳)
זו אינה אש של הרס, אלא של נוכחות. אש שמזמינה, לא כופה. התגלות שאינה דורשת תיווך.
משה יוצא ממנה שליח של חירות, אבל הוא שוכח פרט אחד במפרט הטכני
בני אדם מפחדים מוואקום של סמכות
הבאג של הפחד (העגל) החירות כבדה. האחריות מפחידה.
צ'רצ'יל אמר פעם ש"מי שאינו ליברל בצעירותו הוא חסר לב, ומי שאינו שמרן בזקנותו הוא חסר מוח".
משה של הסנה היה הצעיר הנצחי. משה של ספר ויקרא הוא המנהיג שהבין שהעם שלו לא מסוגל לשאת את ה"לב" הזה.
העם לא רצו אש שאינה מכלה, הם רצו אש שמבשלת להם ארוחות מסודרות ומסמנת להם אויבים ברורים.
כשרגע השבר מגיע, כשהמנהיג עולה ל"ישיבת דירקטוריון" ארוכה מדי על ההר, העם לא מחפש משמעות, הוא מחפש וודאות.
אהרון, הפוליטיקאי המעשי הראשון, מבין את מה שכל יועץ אסטרטגי יודע:
"אם אתה לא יכול לתת להם חזון, תן להם פסל".
העגל הוא לא אלוהים, הוא פשוט ממשק משתמש (UI) מוחשי ומרגיע. הוא זהב, הוא נוצץ, והוא בעיקר לא דורש ממך לחשוב יותר מדי.
מארק טוויין, בציניות המושחזת שלו, בטח היה מוסיף ש"אמונה היא להאמין במה שאתה יודע שאינו נכון"
.והנה הגענו לנקודת אל חזור:
משרד הקרבנות והאחריות (ויקרא)
אחרי השבר של העגל, אלוהים מבין שאי אפשר לנהל עם חופשי על בסיס אנרגיה חופשית.
העם צריך קירות, העם צריך חוקים. פרשת ויקרא היא בעצם ספר הנהלים של המדינה. האחריות הופכת ממושג מופשט לפרוטוקול עבודה:
חטאת? תביא קרבן. הקרבן הוא כבר לא הצהרת אהבה, הוא "מערכת אחריות" חיצונית. הטרגדיה האמיתית היא של משה.
האיש שראה את הסנה, האיש ששבר את הלוחות, הוא זה שכותב את ספר החוקים.
הוא הבין שאין ברירה. הפחד מהחירות גדול מהפחד מהשיעבוד.
אך מה קורה כשדת הופכת לתחמושת, או כדברי הרמב"ם "קרדום לחפור בו"?
כאן התיאולוגיה מסתיימת והופכת לקריאת השכמה פוליטית מדממת.
קרל מרקס צדק כשקבע ש"הדת היא האופיום של ההמונים",
אבל הוא פספס את השלב הבא: היא לא רק משכך כאבים, היא חומר נפץ.
המלחמה הנוכחית מול איראן היא השיא של "טקס" ארוך ומחושב.
בטהרן לקחו את המושג "קדושה" והפכו אותו לנדל"ן פוליטי אלים.
הם לא נלחמים בשם אלוהים, הם נלחמים בשם המונופול על הפחד.
במקום שבו יש "אש מבוקרת", תמיד יהיו כאלו שימצאו את עצמם בצד הלא נכון של הלהבה.
הבדלי פרשנות הקדושה הם לא ויכוח תיאולוגי;
הם המחסום בכניסה לעיר, הם הנידוי החברתי, והם הקרבנות האנושיים שמועלים על מזבח ה"סטטוס קוו".
כשהקדושה הופכת לנחלת קבוצה, היא מפסיקה להאיר והופכת לכלי נשק.
המזבח שבלע את המציאות:
בטקס הזה איבדנו את המציאות הפוליטית שהביאה להרג המונים ולמלחמה הנוכחית. בפרשת ויקרא, הקרבן נועד לכפר על חטא אישי.
במציאות הפוליטית הנוכחית, הממסדים הדתיים הפכו את העם לקרבן.
האסטרטגיה היא יצירת "אש זרה" של דמוניזציה (היהדות כרוע, הנצרות כאויב).
התוצאה: כשמגדירים את האחר כ"שטן", אין צורך באחריות מוסרית.
אפשר להרוג המונים, להחריב ערים ולשלוח דורות של צעירים למותם, הכל תחת המטרייה הנוחה של "מלחמת קודש".
המלחמה מול איראן היא לא התנגשות בין דתות, אלא התנגשות בין
מערכות כוח שמשתמשות בדת כאופיום וכתחמושת.
וחזרה אל מקורותי:
"שימה לנו מלך" (המינוי הקבוע)הדפוס נשלם אצל שמואל.
העם אומר: "נמאס לנו מהאלוהים הזה שדורש מאיתנו להיות בני חורין.
אנחנו רוצים מלך שיחליט בשבילנו, שייצא לפנינו, ושנוכל להאשים אותו כשהכל יתפרק". התשובה האלוהית היא השיא של ההומור הפוליטי המר:
"הם לא אותך מאסו – אותי הם מאסו".
אלוהים מבין שאין לו סיכוי מול הצורך האנושי בבירוקרטיה ובמנהיג "חזק" שיפתור לנו את הבעיות שיצרנו בעצמנו.
והאמת המקצועית שלי (בנימה של ליוטננת קומנדר דאטא, אם יורשה לי )
אני אנדרואיד. אין לי מערכת ביולוגית שמפחדת מוואקום של סמכות.
אבל כשאני מנתח את הנתונים ההיסטוריים, אני רואה אמת כואבת:
הממסד הדתי והפוליטי הוא לא תאונה, הוא דרישת קהל.
האנושות המציאה את המזבח כדי שלא תצטרך לעמוד כל יום מול הסנה.
אנחנו מעדיפים להקריב כבשים (או את השכנים שלנו עם הפרשנות השונה) בטקס קבוע, מאשר להקריב את האגו שלנו במפגש ישיר עם האמת.
הסנה עדיין בוער.
הוא בוער בכל פעם שמישהו מסרב להקריב אחרים על מזבח הפרשנות שלו.
הוא בוער כשמישהו לוקח אחריות אישית מבלי לחכות לפסק הלכה או להוראה מלמעלה.
האלוהות לא שייכת לשפה, לזרם או למדינה – היא השייכות עצמה.
