

תמיד היה לי קושי עם ספר ויקרא. החוקים המדויקים, הטקסים הנוקשים והאליטה המכתיבה את הסדר. כל אלו הרגישו לי זרים.
כילידת חג החירות, וכמי שגדלה מוקפת בחתולים,
"כלוב הזהב" של המשכן היה לי בלתי מובן.
למה לסגור את הרוח בתוך קירות של נהלים?
ואז בא הבעש"ט ושחרר את היהדות מכבלי הממסד. הוא עזר לי להתחבר לאימרה:
"בכל יהודי יש נקודת משה".
או במילים של במאית חיי: בכל אחד ישנה "נקודת החתול" – היכולת לסרב לקבל שליט על הנשמה, גם לא במחיר של קערת אוכל מלאה.
משה התחיל מול "לַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (שמות ג', ב').
אש חופשית שלא צריכה דלק חיצוני, שלא צריכה אישור. הוא רצה להעניק לעם את החופש הזה, ודרש מהם מעשה שבירת כלים:
לשחוט את הכבש.למה דווקא כבש? כי כבש הוא ה"עבד" המושלם. הוא הולך אחרי העדר, הוא מסמל את הנוודות הכנועה של יעקב אצל לבן:

"עָבַדְתִּיךָ עֶשְׂרִים שָׁנָה... וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי" (בראשית ל"א, לח).
שחיטת הכבש ב"שבת הגדול" הייתה אמורה להיות רגע שבו העבד שוחט את המנטליות של עצמו.
הנס הגדול לא היה שהמצרים שתקו, אלא שהעבדים העזו להפסיק להיות כבשים.
אבל המציאות הוכיחה שחופש הוא חומר נפץ פסיכולוגי.
ברגע שמשה התעכב על ההר, העם לא חיפש חירות – הוא חיפש ביטחון.
הם יצרו את עגל הזהב. שימו לב למילים:
"קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות לב, א).
הם פשוט רצו רועה חדש, אפילו אם הוא ממתכת. משה הבין בכאב שאם הם לא מסוגלים להיות "אש חופשית", הם חייבים גדרות. כך נולד משה של ספר ויקרא:
הטכנוקרט המאוכזב שכותב:
"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה... הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה" (ויקרא ו', ב').
האש כבר לא בוערת חופשית בסנה; היא כלואה בלו"ז קפדני על המזבח.
הכהונה השתלטה כי הציבור לא ידע להיות חופשי.
והנה דווקא השנה, כשהעולם סביבי "נלחם מלחמות קודש", מצאתי את עצמי בשיאה של "שבת הגדול" יושבת לבד ליד השולחן עם החתולה השחורה שלי. בזמן שכולם רצו למקלט, נשארתי שם, והבנתי:
ספר ויקרא נועד למי שפוחד.
מי שלא פוחד – לא צריך כלוב של זהב. אני תמיד הייתי מוכנה לחירות.
גם כשדפקתי את הראש בקיר ודממתי, לא ויתרתי על החתולה הפנימית שלי.
והשנה, יותר מתמיד, הייתי שמחה לראות סביבי עוד חברים לחירות האמיתית הזו.
