פרשת האזינו -כשהמים עומדים מתחילה הביצה

בוקר טוב עולם! 

״הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי״.

 כך פותח משה רבנו את שירתו האחרונה, ממש רגע לפני שהוא נפרד מהעם ומשחרר את המושכות.

 מנהיג היסטורי, מיתי כמעט, שמבין משהו בסיסי שנדמה שנשכח בימינו:

 יש רגע שבו השיר נגמר, והתפקיד עובר הלאה.

ואני תוהה: מדוע הוא מבקש מהשמים דווקא להאזין, ולא מסתפק בכך שרק ישמעו?

 המילה ״האזינו״ מגיעה כמובן מהאוזן, ולאוזן האנושית יש מבנה אנטומי מרתק:

 תחילה האפרכסת קולטת את גלי הקול ומוליכה אותם דרך תעלת השמע. משם הם עוברים דרך האוזן התיכונה אל האוזן הפנימית, שבה תנודות פיזיות מתורגמות לאותות עצביים. האותות נשלחים אל המוח, ושם הם מעובדים, מזוהים ומקבלים משמעות.

אבל הפואנטה האמיתית שוכנת עמוק באותה אוזן פנימית ממש: לצד מערכת השמיעה יושבת מערכת שיווי המשקל.

 איזה צירוף מעורר מחשבה. האזנה ואיזון.

 גם אם אין כאן קשר אטימולוגי ישיר, הקרבה הזו מייצרת מדרש פרטי משלי:

 מה שנכנס לאוזן לא נשאר בגדר דציבלים גרידא.

 מילות אהבה נוסכות רוגע, דברי רהב או איום מעוררים חרדה, בשורה כואבת מערערת אותנו עד היסוד, ומוזיקה טובה יכולה לרומם נפש.

 המילים חודרות לתודעה, מטלטלות את שיווי המשקל הפנימי, ומכריחות אותנו לעבד מחדש את המציאות.

 לכן משה אינו מסתפק בקליטה פסיבית של גלי קול;

 הוא דורש הקשבה אקטיבית, כזו שמעמידה אותך מחדש על הרגליים.

ומדוע הוא פונה קודם לשמים ורק אז לארץ?

                         ״יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי״.

 השמים נותנים מים, הארץ סופגת, והאדם מעבד ומצמיח.

 מודל קלאסי של זרימה דו-כיוונית ואיזון מחזורי:  יין ויאנג אם תרצו:

 הגשם יורד, מרווה את האדמה, מחלחל לשורשים, מתאדה שוב כלפי מעלה וחוזר לאטמוספרה.

כל עוד יש תנועה, יש חיים. זהו שיווי משקל דינמי, לא קיפאון.

 אבל מה קורה כשהזרימה נתקעת?

 בטבע, מים עומדים שאינם מתחלפים הופכים מהר מאוד לביצה עכורה. 

מקום שבו שום דבר רענן אינו יכול לצמוח, אבל הוא כר פורה להפליא לריקבון ולהתרבות יתושים טורדניים.

וכאן אנחנו מגיעים לפסוק הכי מפוכח (וכנראה הכי ישראלי) בכל הפרשה:

                                                ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״. 

השפע לא מביא בהכרח הכרת תודה; לעיתים קרובות מדי הוא מביא זחיחות. 

כשאדם, מגזר או שלטון רק לוקחים ולוקחים, צוברים עוד ועוד כוח, מעמד וסמכויות, מעגל הזרימה וההדדיות נחסם.

 ההצטברות הופכת לתחושת בעלות כמעט מלוכנית, והבעלות מולידה את האשליה המסוכנת שהכול מגיע לנו - מכוח זכות טבעית, שושלת או גזירת גורל.

ומכאן, איך אפשר שלא להביט בסקרנות אירונית אל הזירה הציבורית שלנו?

 אצלנו שיווי המשקל התחלף במלחמת התשה קולנית. 

כולם עומדים עם מגפונים וצועקים בביטחון מוחלט, אבל איש אינו מאזין.

 המושג "הקשבה" הצטמצם להמתנה עצבנית לסיום המשפט של היריב כדי לחבוט בו, לגדף או לצייץ פאנץ' מוחץ.

 גרוע מכך: נדמה שמושג הזרימה הטבעית נמחק לחלוטין מתרבות ההנהגה. במקום תחלופה בריאה, קיבלנו קיפאון ביצתי. כוח שמצטבר בידיים ספורות לאורך שנים אינו מייצר יציבות, הוא מייצר אטימות, הסתיידות עורקים מערכתית, ושכנוע עצמי עמוק של 

                                   "אחרי המבול" ו"אין לי תחליף".

מעניין לראות מה לתורה יש לומר על הרעיון המהפכני שנקרא פרישה בזמן:

 בספר במדבר נאמר במפורש על הלויים:

                                       ״וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד״.

 אבל שימו לב להמשך הגאוני: ״וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד״.

 אין כאן הוראה לשלוח אנשים לגריטה. הרעיון הרבה יותר מעודן ונבון:

 אדם יכול וצריך לסיים תפקיד ביצועי, לפנות את קדמת הבמה לדור הצעיר, אך עדיין להמשיך להועיל לחברה מתוך חוכמה, חניכה וניסיון חיים. 

לפנות את הכיסא אין פירושו לחדול מלהתקיים; 

פירושו להבין שהנהגה אמיתית אינה הדבקת הישבן למושב באמצעות דבק מגע.

וכאן, כחובבת מושבעת של מדע בדיוני ושל ״מסע בין כוכבים״ בפרט, המחשבה נודדת באופן בלתי נמנע לאחד הפרקים המרגשים והפילוסופיים ביותר ב"דור הבא" - "חצי חיים" (Half a Life).

 המדען ד"ר טימיסין מגיע לאנטרפרייז כדי לערוך ניסוי קריטי בהחייאת שמש גוועת, ניסוי שעשוי להציל את עולם הבית שלו מאסון מוחלט. תוך כדי המשימה, לואקסנה טרוי מתאהבת בו ומגלה את האמת המטלטלת: 

בתרבות של כוכב קיילון השני קיים טקס ה"רזולושן" (Resolution).

כל אדם שמגיע לגיל שישים מצופה לסיים את חייו מרצונו, כדי לא להפוך למעמסה על החברה ולפנות מקום לדור הצעיר.

הטרגדיה זועקת לשמיים: דווקא ברגע שבו שכלו של טימיסין בשיאו, והוא קרוב להציל את עמו, החברה שלו דורשת ממנו למות רק בגלל תאריך לידה שרירותי.

 לואקסנה נלחמת עליו ומנסה ללמד אותו ערך אנושי בסיסי:

 חוכמה, ניסיון ויכולת תרומה אינם נמדדים במספרים יבשים.

וכשמניחים את מודל קיילון השני לצד המודל של הלויים בתורה, הניגוד מרתק:

 הקיצוניות של קיילון השני שולחת אדם לכליה ומוחקת את ניסיונו בשם "פינוי מקום" עיוור ואכזרי.

 התורה, לעומת זאת, מציעה איזון מושלם: לא כליה ולא קידוש הכיסא.

 פינוי סמכויות הניהול כדי לאפשר התחדשות, לצד שימור החוכמה והפיכת המנהיג הוותיק למנטור מייעץ.

ומה קורה אצלנו, במציאות הפוליטית של כאן ועכשיו?

 אנחנו תקועים בדיוק בקצה ההפוך והמזיק של הסקאלה:

 אף אחד לא מוכן לזוז, אף אחד לא מוכן לחנוך מחליף, ומושג ה"חניכה" נתפס כחולשה. במקום להעביר את השרביט ולהפוך לקול מנחה ומפוכח, נאחזים בקרנות המזבח עד טיפת המים האחרונה

.משה רבנו מבין את חוקי הטבע טוב מכולם.

 הוא עומד שם, צלול וחד, ושר את שיר הפרידה שלו כי הוא יודע: 

תפקידו הסתיים, והזרימה חייבת להימשך עם הנהגה חדשה.

הוא מסיים בקריאה מהדהדת: 

                         ״שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם״.

 לא רק את האוזניים אלא גם את הלב.

 כי האוזן הפיזית קולטת את הדציבלים, אבל המצפון וההיגיון הם שצריכים לתרגם אותם למעשים.

גם השמים, עם כל גודלם ועוצמתם, אינם שומרים את מימיהם לעצמם;

 הם מורידים אותם לאדמה כדי לאפשר המשכיות וחיים.

 אולי הגיע הזמן שגם במחוזותינו ילמדו משהו מחוקי הפיזיקה הפשוטים הללו:

 מי שמסרב לפנות מקום בזמן, סופו שהמים סביבו יפסיקו לזרום - והביצה, כידוע לכל מי שחי כאן, מריחה רע מאוד.

שבת שלום, שנה טובה, ושנזכה השנה לא רק להרעיש, אלא פשוט להאזין.