פילוסופיה של מח - מפוזר
מהחתול של ג'יימס בונד ועד לאסלות מזהב: למה הדיקטטורים תמיד מפסידים?
יש חוק קולנועי עתיק: כשרוצים להראות נבל-על אכזרי ומנותק, לא נותנים לו לצעוק. נותנים לו לשבת בכורסה מפוארת וללטף ברוגע חתול פרסי לבן ופרוותי.
למה לבן?
כי זה ה"סגי נהור" של הרוע. הניגוד בין הפרווה הרכה והתמימה לבין הכוונות השחורות להחריב את העולם יוצר את הדיסוננס המושלם.
זהו רוע סטרילי, מחושב, שלא מלכלך את הידיים.
במציאות, הנבלים לא השתנו. הם רק החליפו את החתול הלבן באריזה מוסרית אחרת: בארמונות פאר, באסלות מזהב מנקרות עיניים, או ברטוריקה דתית וצדקנית שמצדיקה הרס והרג של "חוטאים" בשם "קדושת המולדת". השחיתות של ימינו היא לא הרנסנס של בית בורג'ה – שעם כל הזימה שלהם מימנו את מיכלאנג'לו ורפאל והשאירו מורשת תרבותית מפוארת.
השחיתות המודרנית של הקרמלין היא בורות צעקנית, כוח אפור בלי חזון, ושממה רוחנית.
אבל כאן נכנס חוק הטבע הקשוח ביותר, וזהו פרדוקס הפחמן האולטימטיבי:
מבחינה כימית, גרפיט ויהלום עשויים בדיוק מאותו החומר - אטומי פחמן ($C$).
ב"ליברליות דמוקרטית" שבעה ומנוונת, שבה הכל מותר ואין שום אתגר למחשבה, הפחמן מסתדר בשכבות שטוחות ורופפות.
התוצאה היא גרפיט - חומר רך, מתפורר, תרבות של "כלום" ורעש תקשורתי שמשאיר רק לכלוך שחור בטרם יימחק לחלוטין.
לעומת זאת, תחת הלחץ האטמוספרי המטורף של דיקטטורה,
אטומי הפחמן נאלצים להצטופף, להתלכד ולהתהדק במבנה בלתי שביר.
הלחץ לא משמיד את הרוח האנושית - הוא יוצר יהלומים.
הוא הופך את החומר השחור והאטום לשקוף וזוהר, כזה שמפרק את האור לקשת של צבעים, וקשיח מספיק כדי לנתץ ולחתוך אפילו את חומות המשטר הקשוחות ביותר.
כשהמשטרים האפלים מנסים לחנוק את החופש, האמנות האמיתית הופכת ליהלום חתרני.
היא לא נלחמת בחרבות, היא נלחמת במטפורות ובשפה תת-קרקעית:
היא בונה ארונות מתים אבל מנגנת בכינור שובר לב שחודר את האטימות (כמו אצל צ'כוב).
היא כותבת אגדת נונסנס לילדים על תיקן שפמני ומאיים שכל החיות מפחדות ממנו, כדי ללעוג לסטלין מתחת לאפו של הצנזור (כמו צ'וקובסקי).
היא שרה בקול צרוד על ממלכה שבה הכל הולך "ישר-עקום" (כמו ויסוצקי).
העריצים בטוחים שהם שולטים בהמון, וההמון המפוחד אכן נוטה לפעמים לחפש לעצמו כבלים חדשים ברגע שהוא נפטר מהישנים
(כמו שהזהיר בומרשה באופרה "טאראר"). הם מציעים נסיכות ונערות כ"פרס" או כקורבן פוליטי, ומלכדים אותן בכבלי החובה והמצפון (כמו שלמדנו מהמלכודות של "סטאר טרק").
אבל בניגוד לחולדות שמחפשות את החושך כדי להסתתר ולאכול אחת את השנייה, בני אדם מחפשים את האור.
ובסוף, מי שמנצח את התיקן המפלצתי הוא לא פיל ענק - אלא דרור קטן.
מי שממיס את ארמון הקרח המעמדי והמנותק של מלכת השלג היא גרדה, ילדה ענייה ויחפה שחמושה רק בנאמנות וחמלה, לצד נערת השודדים הפראית שמזהה את האור ומשחררת אותה בחינם.
הרודנים, האוליגרכים והביורוקרטים החוטאים יתפוגגו ויימחקו מדפי ההיסטוריה יחד עם הקיטש המנוון שלהם.
מה שיישאר לעד זו הרוח החופשית של האדם - היהלום שנולד מתוך הלחץ,
ומנצל כל כלי כדי להמשיך ליצור, לחמול, לחתוך את החושך ולשיר.
