על קיקיונים, חורים שחורים ומערות האש
בכל שנה, בשיאו של יום הכיפורים - השעה שבה השמש מתחילה לנטות מערבה, הבטן ריקה והשפתיים יבשות - בחרה המסורת היהודית לעצור את כל כובד הראש הליטורגי ולהקריא את ספר יונה.
לכאורה, זהו סיפור מוסר פשוט על חזרה בתשובה:
עיר חוטאת, נביא מזהיר, מלך שמנהיג צום אפילו על הבהמות, ואלוהים שמוחל.
אלא שמבט בלתי משוחד בטקסט מגלה את אחת היצירות הסאטיריות, הנוקבות והפסיכולוגיות ביותר שנכתבו אי פעם על נפש האדם.
זהו אינו סיפור על תשובה; זהו כתב אישום מבריק נגד הצדקנות, נגד ההתמכרות למוסר קטגורי, ובעיקר נגד הסירוב האנושי לראות את המציאות מעבר לעץ הדעת טוב ורע.
המערכה הראשונה: בריחה מן החמלה
יונה בן אמיתי אינו נביא מתחיל ומבוהל. הוא אינו משה המגמגם או ירמיהו הטוען "נער אנוכי".
כשהוא מקבל פקודה מפורשת לקום וללכת לנינווה - בירת האימפריה האשורית, האויבת המושבעת, האכזרית והאימפריאליסטית - הוא מחליט לברוח.
לא מפחד שמא יפגעו בו, אלא מתוך חרדה עמוקה שהשליחות תצליח.
יונה מכיר את המערכת. הוא יודע שהאל המקראי נוטה לחסד:
"כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה".
מבחינת יונה, חמלה על נינווה היא עוול היסטורי. אשור היא מעצמה רומסת שמקומה להימחק מעל פני האדמה, בדיוק כפי שנמחקו סדום ועמורה.
התנועה שלו בטקסט היא תנועה עקבית כלפי מטה: הוא יורד ליפו, יורד לירכתי הספינה, ונרדם שינה עמוקה בעיצומה של סערה שמפרקת את הלוחות.
וכאן מתרחשת האירוניה הראשונה: רבי החובלים והמלחים הפגאניים מתגלים כדמויות רגישות וחרדות לחיי אדם, בעוד איש האלוהים פשוט שוכב ומחכה לאובדן.
כשהגורל מורה עליו, הוא אינו מציע תפילה; הוא מציע להיזרק לים.
מוטב לו לטבוע במצולות, ובלבד שלא ייקח חלק בעולם שבו לרשעים ניתנת הזדמנות שנייה.
המערכה השנייה: העיוורון של הנוקם הגלקטי
הדפוס הנפשי הזה - העדפת האובדן הטוטאלי על פני פשרה עם מציאות שאינה מתיישרת לפי הצדק המוחלט שלנו - חוצה אלפי שנים ומופיע בעוצמה בנרטיבים המודרניים ביותר של המדע הבדיוני.
בסרט האתחול של "מסע בין כוכבים" (2009), קפטן נירו הרומולאני מקבל לידיו את מה שכל אדם המתבוסס באבל יכול רק לייחל לו: הוא נזרק דרך אנומליה כבידתית 25 שנים אל העבר, זמן רב לפני שכוכב הבית שלו, רומולוס, הושמד בסופרנובה.
אשתו ההרה עדיין חיה. עמו עומד על תילו. כוח האש שלו עולה על כל צי קיים.
הוא יכול היה להציל את עולמו, לחבור לתרבויות שוחרות שלום או לבקש מקלט בפלנטה נסתרת ומבודדת - כפי שפליטי הטולאן מצאו אצל בני הנוקס הפציפיסטיים ב"סטארגייט".
אבל נירו בוחר שלא להציל דבר. במשך רבע מאה הוא ממתין במארב, שטוף שנאה, כדי למחוק את הפדרציה ואת הכוכב וולקן.
הצלת העתיד חסרת משמעות בעיניו אם היא אינה מלווה בהשמדת העבר.
כאשר ספינתו עולה באש ונשאבת אל החור השחור וקירק מציע לו חילוץ רציונלי, נירו משמיע את המקבילה הגלקטית לצעקתו של יונה:
"הייתי מעדיף לראות את רומולוס נחרבת שוב אלף פעמים, מאשר לקבל מכם עזרה"
זהו הפרדוקס המוחלט של הנקמה: הכאב הופך לזהות, והאידיאולוגיה הופכת לגרזן. כשהעולם מסרב להעניש את מי שאנחנו תופסים כרוע צרוף, אנחנו מוכנים להישרף יחד איתו, ובלבד שנראה את הלהבות אוחזות בו.
המערכה השלישית: הרמב"ם והנפילה אל עץ הדעת
את המפתח הפילוסופי לפלונטר הזה ניסח הרמב"ם בדיוק כירורגי בחלקו הראשון של ספר "מורה נבוכים" (פרק ב').
הרמב"ם שואל שאלה מתבקשת: כיצד ייתכן שהעונש על חטא האכילה מעץ הדעת היה קבלת "דעת"?
הרי ידיעה היא מעלה אנושית עליונה!
תשובתו של הרמב"ם מטלטלת: לפני החטא, האדם התהלך במרחב השכלי הטהור של אמת ושקר.
המציאות נתפסה כפי שהיא באמת, מתוך מבט כולל, שלם ואובייקטיבי שאינו מוכתב מצרכי האגו.
ברגע שנטעם הפרי, האדם נפל אל עולם המפורסמות של טוב ורע.
מהרגע שהאדם שופט דרך הפריזמה של "טוב ורע", הכל הופך סובייקטיבי.
"הטוב" הוא מה שנעים לי, מה שמשרת את השבט שלי ואת האינטרסים שלי.
"הרע" הוא כל מה שמאיים עליי, מסכל את שאיפותיי ומערער את ביטחוני.
יונה בן אמיתי תקוע עד צוואר בעץ הדעת טוב ורע. הוא אינו מסוגל להתרומם אל מדרגת האמת הכוללת. עבורו, יש רק "אנחנו" הצודקים ו"הם" החוטאים.
העובדה שבעיר נינווה ישנם מאה ועשרים אלף תינוקות שטרם חטאו ו"בהמה רבה" שאינה שייכת למשחק הפוליטי-צבאי כלל אינה נספרת במאזן שלו. מבחינתו, שיישרף הכל.
המערכה הרביעית: מערות האש של באג'ור
בפרק הסיום המיתולוגי של "חלל עמוק 9", המאבק התודעתי הזה מקבל פתרון ויזואלי יוצא דופן.
במערות האש של באג'ור נפגשים שלושה כוחות: גול דוקאט, המגלם את הרוע הצרוף והסדיסטי; הכוהנת ווין אדמי, שמייצגת את הצביעות הממסדית ואת האגו הדתי שהושפל והחליט לחבור לחושך; וקפטן סיסקו, השליח המוסרי שמוביל את המחנה הנאור.
המערכה אינה מוכרעת בדו-קרב הוליוודי שבו הגיבור הטוב צועד אל השקיעה.
כדי לחתום את ספר האופל ולהציל את היקום מכליה, סיסקו נאלץ להשליך את עצמו יחד עם דוקאט אל התהום הבוערת.
האש של המערות אינה משמידה רק את הרשע; היא מכלה את ההפרדה הדואלית עצמה.
הטוב והרע המקוטבים של עץ הדעת מוכרחים להתמזג ולהתאיין באותה להבה, כדי שהקיום יוכל לחזור אל המימד העל-זמני והמאוחד של הנביאים, המקום שבו הפיצול המזויף של האגו חדל מלהתקיים.
שתיקתו של המדבר
הטרגדיה הגדולה של יונה, כמו זו של עולמנו כיום, היא האשליה שאפשר להמשיך לבתק את המציאות לחלקים של רשע מוחלט מול צדק צרוף מבלי לשלם על כך בחורבן כולל.
בעולם ששבוי בקונספציה של עץ הדעת, כל מחנה פוליטי, אידיאולוגי ותרבותי בטוח שהוא נושא האור היחיד והבלעדי, בעוד המחנה שמנגד הוא החושך המוחלט שראוי לעלות בלהבות.
יושבים מחוץ לחומות העיר, מתבצרים בסוכות רעועות, ומחכים בקוצר רוח לראות את האש יורדת על האחרים.
אבל המדבר אינו מבחין בין צל של קיקיון ימני לקיקיון שמאלי.
התולעת שמכרסמת בשורש אינה שואלת לאיזו מפלגה הצבענו, והרוח המזרחית הלוהטת מכה בכולם ללא הבחנה. בסופו של יום, כשהשרב עולה ומערות האש נפתחות, כולנו שותים מאותו סיר רותח.
