לחזור לבראשית או מה אלוהים רוצה

סיפורי בריאה רבים נפתחים בקריעה כואבת, מעין צירי לידה קוסמיים. במיתולוגיה הבבלית, באפוס "אנומה אליש", מרדוך מבקע את גופתה של תיאמת, אלת התהום הקדומה, כדי לברוא שמים וארץ מתוך מלחמת אלים עקובה מדם. במיתוס האורפי היווני, ביצת עולם קוסמית נבקעת בכוח פנימי עצום. גם אצל לאה גולדברג, ב״ברק לפנות בוקר״, המציאות נולדת מתוך שבר ומאבק: ״כך יום נולד. והוא החל לחיות / באור לוחם, בחרב פיפיות״.ובספר בראשית, הבריאה מתחילה במעשה של הבדלה וסדר: בין אור לחושך, בין מים עליונים למים תחתונים, בין ים ליבשה. נוצר מרחב תָּחום, מוגן, המאפשר חיים. אך בתוך גן העדן מוצב גבול אחד שנועד לשמור על האדם: האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע.אפשר לקרוא איסור זה כניסיון להגן על האדם מפני התפצלות הרסנית: לשמור עליו שלם, "תמים", בטרם ייקרע בין תפקיד השופט לנאשם, בין הצודק הנצחי לחוטא המגורש. ״ויהיו שניהם ערומים… ולא יתבוששו״. לא משום שהיו נאיביים וחסרי כסות, אלא משום שהיו פטורים מן הצורך להקים חומות מגן, לנסח ספינים, להמציא תירוצים או לזייף תודעה.ואז מגיע הפיתוי האולטימטיבי: ״והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע״. ההבטחה אמנם נראית כמתקיימת במישור המילולי, אך בתוכה טמונה המלכודת הפסיכולוגית הגדולה מכולן: האדם אינו מבין באמת את חוכמת הבריאה, אלא משתכנע שהוא מבין אותה.זהו רגע הלידה של האגו הדתי והפוליטי: הרגע שבו האדם מנכס לעצמו סמכות מוסרית עליונה. מרגע שאדם מאמין שהוא "יודע", הוא מפסיק לחפש. הוא מתחיל לשפוט, לסמן אויבים, ובעיקר — לפטור את עצמו מחשבון נפש.כשנשמעת הקריאה ״אַיֶּכָּה?״, אין כאן חיפוש גיאוגרפי של האל, אלא דרישה אתית להתייצבות: איפה אתה עומד? היכן האחריות שלך? והתשובה, למרבה הצער, חונכת את מסורת ההתחמקות האנושית: ״האישה אשר נתתה עמדי״. לא אני כשלתי. היא אשמה. ובעצם, אתה אשם, כי אתה מינית אותה והצבת אותה לצידי.הדפוס הזה מעמיק אצל קין. מנחתו אינה מתקבלת, בעוד מנחת הבל מתקבלת לרצון. הכתוב אינו מנמק זאת בבירור, וקין מבצע את הקפיצה הקוגניטיבית הקטלנית: הוא מנחש את רצון האל. הוא מניח שהאל דורש דם וקורבנות, ורוצח את אחיו. וכשמגיע הבירור — ״אי הבל אחיך?״ — קין משיב בציניות שמקדימה במילניומים את מסיבות העיתונאים המודרניות: ״לא ידעתי. השומר אחי אנוכי?״ (או: "האירוע כלל לא הובא לידיעתי, הדיווח לא הגיע לשולחני").המנגנון הזה של דיבור בשם האל כדי להצדיק עוול ולהתחמק ממוסר אינו ייחודי למקרא. הוא תופעה אוניברסלית שליוותה את ההיסטוריה האנושית כולה:

• ביוון העתיקה, בטרגדיה "איפיגניה באוליס" של אוריפידס, אגממנון מוכן להקריב את בתו שלו משום שנביא המחנה טוען שזהו רצונה של האלה ארטמיס כדי להשיב את הרוח למפרשים. המנהיג מסתתר מאחורי "צו האלים" כדי לרחוץ בניקיון כפיו מתאוות הכיבוש והשררה.
• בנצרות של ימי הביניים, האפיפיור אורבנוס השני השיק את מסע הצלב הראשון בקריאה הסוחפת Deus vult ("זהו רצון האל!"). הקריאה הזו העניקה הכשר מוסרי לטבח, לביזה ולפוגרומים, משום שכאשר אתה פועל בשם רצון האל המוחלט, כל פשע אנושי הופך למצווה נעלה.
• באסלאם, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של קבוצות פונדמנטליסטיות, מן הח'וארג'ים במאה השביעית ועד תנועות אסלאמיסטיות רדיקליות בעת החדשה, שהשתמשו בעיקרון של "חֻכְּם אללה" (השלטון והמשפט שייכים לאל בלבד) כדי להוציא מוסלמים אחרים מכלל הקהילה, להכשיר את דמם ולהסיר מעצמם כל דין וחשבון מוסרי.
• הפילוסוף סרן קירקגור, ב"חיל ורעדה", ניתח את החרדה התהומית של אברהם בעקדת יצחק: הרגע שבו האדם ניצב מול צו אלוהי ללא שום הוכחה רציונלית, בבדידות מוחלטת. אבל בעוד שאברהם של קירקגור פועל מתוך רעד, שתיקה ואימה, הפנאטיות הפוליטית פועלת תמיד מתוך זחיחות, ביטחון מוחלט ורעש תקשורתי.

התיקון לדפוס ההרסני הזה מתרחש בסיפורו של יהודה ותמר. עשרים ושניים דורות אחרי אדם הראשון, יהודה מתנהג כריבון חסר מעצורים. הוא מייבש את תמר, מונע ממנה את עתידה ומפר את מחויבותו כלפיה. וכשמגיעה השמועה שהיא הרה מחוץ למסגרת, הוא חורץ את דינה מיידית מתוך עמדת הצדקן המוחלט: ״הוציאוה ותישרף״. הוא יודע מי טהור ומי טמא, מי ראוי לחיים ומי למיתה.אך אז תמר שולחת אליו את הראיות שאינן משתמעות לשתי פנים: ״הַכֶּר נָא״. ויהודה, ברגע של גדלות מוסרית נדירה, אינו מחפש נרטיב חלופי. הוא אינו מאשים את השופטים, לא תוקף את הנסיבות ולא ממציא קונספירציה. הוא אומר שתי מילים שמהדהדות עד ימינו: ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״.חז״ל קבעו עליו: ״יהודה הודה ולא בוש״. הוא ויתר על הכבוד המדומה שלו, וההודאה הזו הצילה נפשות. ממנה נולד פרץ, ומפרץ תצמח שושלת המלוכה, שגם מתוכה יאמר דוד המלך לנתן הנביא: ״חָטָאתִי לַה'״ — בלי לתרץ ובלי למסמס את האשמה.ומכאן אנחנו חוזרים למציאות שלנו. אנחנו עומדים במרחק של כמעט יובל ממהפך 1977. כמעט חמישים שנה שבהן החברה שלנו התמכרה לחלוקה בינארית: בני אור מול בני חושך, נאמנים מול בוגדים, צדקנים מול מחריבים. חמישים שנה שבהן מנהיגים וקבוצות מכל קצוות הקשת הפוליטית משוכנעים שהם ורק הם מחזיקים במונופול על הטוב, הצודק והערכי.וכאשר המציאות מתנפצת, שוב חוזר הפזמון העתיק של גן עדן: הפקידים אשמים, מערכת המשפט אשמה, האופוזיציה אשמה, השותפים אשמים, הצבא אשם — ורק המנהיג נותר צח כשלג.אולי הגיעה העת לחזור לבראשית. להפסיק להאמין לכל מי שטוען שהוא יודע בוודאות מוחלטת מה אלוהים, ההיסטוריה או המוסר דורשים מאיתנו. להרפות מן היומרה להיות ״כאלוהים יודעי טוב ורע״, ולחזור למבחן הפשוט והתובעני של אמת ושקר, של נטילת אחריות אישית וציבורית.מנהיגות אמיתית, כפי שלימד יהודה, אינה נמדדת בעוצמת הלהבות שאתה מבעיר סביב יריביך. היא נמדדת באומץ להביט במראה, להכיר בסימנים ולומר: טעיתי.ומשם, ורק משם, תוכל להתחיל בריאה חדשה.