ויגש: כוח בלי אחריות תמיד יתחפש לצדק
יש רגעים שבהם טקסט מקראי עתיק מרגיש אקטואלי מדי.
פרשת ויגש היא רגע כזה.לא בגלל הדרמה המשפחתית, אלא בגלל השאלה הפוליטית הפשוטה והמסוכנת ביותר:
מי ראוי להחזיק כוח על חייהם של אחרים.המקרא מציב זה מול זה שני מודלים של הנהגה.
האחד נבחר, מצליח, עטוף בהשגחה.
השני לא אהוב, לא מועדף, אבל ניגש כשצריך.
יהודה: אחריות קודמת לאשמה
יהודה איננו הבכור, איננו האהוב ואיננו הנבחר.
אין לו חלומות על השתחוויות, ואין לו הבטחות מוקדמות.וכשבנימין עומד להילקח, והוא יודע מה זה לאבד בן, הוא ניגש.
“וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה” (בראשית מ״ד)
הוא איננו אשם בגניבה.
הוא גם איננו אשם במשבר כולו.
ובכל זאת הוא אומר:
“וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר” (בראשית מ״ד, ל״ג)
זו איננה בקשת סליחה.
זו הכרעה.כך נראית הנהגה:
לא חיפוש אשמים, אלא נכונות לשלם מחיר כדי להציל אחרים.
יוסף: הצדיק המוגן
מול יהודה יושב יוסף.
הנבחר. המצליח. השליט.הכול מסתדר לו.
ואולי משום כך הוא מרשה לעצמו לשחק.האשמת האחים בגניבה מבוימת איננה הכרחית לגילוי האמת.
היא נדרשת רק למי שזקוק לאישור של עליונות.
ואז, כשהמצלמות ממוקמות בזווית הנכונה, הצדיק דומע
“וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק” (בראשית מ״ה, א׳)
הוא בוכה.
אבל הבכי מגיע כשהשליטה כבר מוחלטת.
סבי ז"ל ידו לכנות דמות כזו במונח יידי חד:
אַ צדיק אין פעלץ – צדיק בפרווה.
חם לו מוסרית, אבל החדר כולו קפוא.
לא בשמיים היא
הקו שעובר מיהודה מגיע עד חז״ל:
“לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא” (דברים ל׳)
וגם:
“אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח” (תהילים פ״ה)
האמת איננה נס.
היא איננה יורדת עם חלומות והצדקות בדיעבד.היא צומחת מלמטה:
מטעות, מהודאה, ומאחריות אנושית.ולכן, למרות הצלחתו של יוסף, העתיד נמסר ליהודה.
לא למי שנשאר נקי, אלא למי שנשאר אנושי.
וכמו שכתבתי,ויגש איננה פרשה על סליחה.
היא פרשה על גבולות הכוח.היא שואלת שאלה אחת, רלוונטית תמיד:
מי ראוי להחזיק גורלות של אחרים בידיו?והתשובה המקראית ברורה:
לא הצדיק המוגן,
אלא האדם שמוכן לומר גם כשזה לא נוח
