שבועות: מחג של "מביאים" לחג של "מקבלים"

או: מדריך הטרמפיסט לקואליציה

בתורה, חג השבועות בכלל לא שמע על המושג “חג מתן תורה”. כנראה שמישהו שכח לעדכן את הוועדה הרלוונטית.במקור, בספר ההוראות המקורי, הוא נקרא:

“חַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ” (דברים כ״ג, ט״ז) וגם: “וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים” (במדבר כ״ח, כ״ו)

זהו חג של אדמה, של זיעה אנושית, ושל אנשים שעובדים למחייתם (קונספט מהפכני, אני יודעת). לא חג של “תביא לי”, אלא חג של “הנה, הבאתי”. האדם זורע, קוצר, סופר 49 ימים – לא כדי לקבל קצבה, אלא כדי לעלות לירושלים עם פרי עמלו. הוא לא מושיט יד ריקה אל השמים וממתין למענק מדינה. הוא מביא.

אפילו פעולת העומר עצמה בנויה כתנועה מלמטה למעלה: האדם מניף את תבואתו כלפי האל. 🌾 לא “תן לי”, אלא: “הנה מה שהצלחתי להצמיח בעשר אצבעותיי”.

ואז הגיע האקטיביזם השיפוטי של חז"ל

אלא שבתקופה המאוחרת, לאחר חורבן המקדש ואובדן האדמה, החג עבר הפרטה תודעתית עמוקה. שבועות הפך ל־“חג מתן תורה”. ולכאורה זה רק שינוי מיתוגי של משרד הפרסום. אבל למעשה, השתנה כיוון התנועה וכיוון הכסף כולו:

• בתורה: האדם מביא (יצרן, עצמאי, לוקח אחריות).
• במסורת המאוחרת: האל נותן (צרכן, פסיבי, ממתין לחלוקה).

לא “ביכורי מעשיך”, אלא “מתן”. לא פעולה אנושית, אלא קבלה מלמעלה. קצת כמו לעבור מהייטק לעבודה בשרות המדינה.וכאן עולה שאלה שהפוליטיקה הישראלית מעדיפה שתשכחו: האם המעבר הזה שינה לרעה את ה-DNA שלנו? הרי ספר משלי מזהיר במפורש:

“שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה” (משלי ט״ו, כ״ז)

מדוע? מפני שהמתרגל לקבל, נעשה תלוי בנותן. לפעמים זו תלות כלכלית, לפעמים נפשית, ובימינו – זה פשוט שווה 4 מנדטים בבני ברק או בפרברים. אובדן חירות המחשבה הוא תופעת הלוואי של מי שחי על חשבון הברון (או החתום על ההסכם הקואליציוני).אפילו בני ישראל במדבר, המודל הקלאסי לדור ה"מגיע לי", מתגעגעים למצרים רק בגלל המטבח:

“זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה… אֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים” (במדבר י״א, ה׳)

והמילה המסוכנת ביותר שם היא: “חִנָּם”. כי שום דבר אינו באמת חינם. הבצלים והשומים של מצרים נקנו במחיר החירות והעבדות. (מישהו אמר 'חינוך חינם' מגיל אפס?).

הרמב"ם נגד ביטוח לאומי

לעומת זאת, האדם המביא ביכורים נשאר בן חורין. הוא בוחר בעצמו מה להביא, כמה להביא, ומתי. הבחירה והאחריות בידיו.ואולי משום כך התורה ריאלית. היא לא חיה באוטופיה סוציאליסטית ולא מבטלת את העוני:

“כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ” (דברים ט״ו, י״א)

העני תמיד יהיה. אבל הצדקה האידיאלית היא זו שמונעת ממנו להפוך לטפיל מערכתי. לכן חז״ל מהללים את “מתן בסתר”, ולכן הרמב״ם קובע שהמדרגה הגבוהה ביותר של צדקה היא לא לתת נדבה בקלפי, אלא למצוא לעני עבודה, שותפות או הלוואה – כדי שיפסיק להיות מקבל נצחי, ויהפוך לאדם שמביא בעצמו.

החיבור המדאיג לימינו

כשמסתכלים על הפוליטיקה המודרנית, מבינים מדוע המנהיגים שלנו כל כך מאוהבים בתודעת “מתן תורה”. 

הם פשוט מתים על אזרחים שתלויים בהם. 

ציבור שממתין שיחלקו לו, שיפתרו לו, שיסבסדו לו, ושתלותו במנגנון הממשלתי תישאר נצחית.

 אדם שתלוי בנותן – קל יותר לכוון, להפחיד, לשחד לפני בחירות, או לנהל.

אבל מדינת ישראל לא יכולה לשרוד לאורך זמן רק על תודעת קבלה של מגזרים שלמים. שום חברה לא שורדת בלי הפרייארים... סליחה, בלי האנשים שזורעים, עובדים, משלמים מיסים, מייצרים, משרתים בצבא ומביאים מפרי עמלם.

חג הקציר וחג הביכורים אינם זיכרון חקלאי נוסטלגי לימים שבהם היה פה ירוק.

 הם תזכורת לכך שחברה בריאה בנויה על בני חורין שיוצרים ערך, ולא על קהל שממתין לחלוקת שלל.

אז כשאתם אוכלים את עוגת הגבינה שלכם השנה, כדאי לשאול את השאלה האמיתית של שבועות:

האם אנחנו מחנכים פה דור של מביאים, או דור של עצלנים שמצפים לקבל?

חג ביכורים שמח (למי שעובד).