בין תיבה למגדל- האם למדנו משהו מאז שנרטבנו?

בלי מים אין חיים, אבל בפרשת נח המים פשוט מוחקים כמעט כל מה שזז.״וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״, מספר המקרא. המילה הזאת צורבת היום את העיניים באור אחר לגמרי, אבל ברמה הבסיסית ביותר, מדובר באנושות שבה כל אחד חומס לעצמו. איש הישר בעיניו יעשה, יחטוף, וידרוס את מי שעומד מולו. הפתרון האלוהי לאנרכיה הזו? קלאסיקה של שירות לקוחות קוסמי: מחיקה מוחלטת ואתחול מחדש.ארבעים ימי המבול מזכירים לי מיד ארבעים שבועות של היריון. העולם חוזר אל מי השפיר, ובתיבה צף גרעין החיים שממנו אמורה להיוולד אנושות משודרגת.אבל האם לידה מחדש מייצרת גם אדם חדש? או רק את אותו טיפוס, רק לח מעט?ב״פאוסט״ של גתה, ההומונקולוס — אותו יצור מלאכותי הכלוא במבחנת זכוכית — מבקש להתהוות במלואו. בסוף מסעו הכלי נשבר, והוא מתמזג במי הים. זו תמונה מדויקת של לידה: כדי להיכנס באמת לחיים, צריך לפעמים לנפץ את המעטפת הנוחה שמחזיקה אותנו.ונח? הוא אמנם יוצא מן התיבה, אבל קשה לומר שיצא מתוך עצמו.המקרא מכנה אותו צדיק, והוא אכן מצטיין בצייתנות: מקבל תוכניות בנייה, מכניס את המשפחה, אורז גן חיות שלם, ומשמר את הגזע. אלא שאיננו שומעים אותו מוציא הגה להגנת מי שנותר בחוץ. לא צעקה, לא בקשת רחמים. צדיק בפרווה שדואג לחמם רק את עצמו. אפשר לתהות אם הצלת העולם שבתוך התיבה הייתה יותר מניסיון להציל את העולם הנוח לו בלבד.ומה קורה מיד כשיוצאים מהמים? המציאות טופחת על הפנים. לא משפחה מתוקנת ולא נעליים: שכרות, התערטלות באוהל, מבוכה משפחתית וקללה נמרצת שהסבא מטיח בנכדו כנען. המים שטפו את פני האדמה ביסודיות; הם לא שטפו מילימטר ממה שהאדם נושא בתוכו.ואז, כשהאנושות מבינה שהחופש הפרוע הקודם כמעט חיסל אותה, היא רצה בהתלהבות אל הקצה ההפוך בדיוק: מגדל בבל.״וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים״. על פניו, הצלחה מסחררת של יחסי ציבור וסולידריות. כולם משתפים פעולה, מפחדים מעוד אסון, ומבקשים לעצמם מגדל ושם כדי שלא יתפזרו. אלא שפרקי דרבי אליעזר חושפים את הסטארט-אפ הזה במערומיו: ״אם נפל אדם ומת — לא שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבנה אחת — היו יושבין ובוכין״.הפועל הוא כלום, הבלוק הוא הכל.וכאן המוח שלי קופץ מיד לבורג מ״סטאר טרק״: קולקטיב סייבורגי שמטמיע בתוכו כל יצור ותרבות, מוחק את הייחוד האישי ומשנן במונוטוניות: "Resistance is futile" — ההתנגדות חסרת תועלת. יש במערכת מקום מעולה לכוח העבודה שלך, לכישרון שלך ולידע שלך; אין בה שום מקום לסירוב שלך, לחולשה שלך, או לחייך ברגע שאינך מועיל עוד למכונה.כך בדיוק נראית בבל: מעבר מהיר מאנרכיה שבה כל אחד חומס, אל דיסטופיה שבה האדם הוא רק חומר גלם זול לבניית הפרויקט הלאומי. בקריאה כזו, בלילת השפות והפיזור של המגדל לא היו עונש, אלא פעולת חילוץ אלוהית מהקולקטיב הדורסני.גם בימינו, כל המערכות הגלובליות שבנינו אחרי אסונות היסטוריים נולדו מתוך כוונה למנוע חורבן נוסף. שיתוף פעולה הוא הישג כביר, אבל הציניות ההיסטורית מזכירה לנו לשאול תמיד: מי משלם את המחיר על "הביטחון והשגשוג" של הכלל? כשאנחנו בונים מגדלים כלכליים ומדיניים, קל מאוד לשכוח את הפועלים שמחזיקים את הפיגומים.אולי פרשת נח מציעה לנו למצוא סוף סוף את שביל השפיות: להגן על עצמנו בלי לחמוס את האחר, ולבנות יחד בלי להפוך אף אדם ללבנה שקופה.והתיבה? בעברית היא לא רק סירת הצלה, היא גם מילה. אצל יונה, מילים מדויקות יצרו שינוי ומנעו חורבן. ובידינו יש עוד סוג של תיבה — תיבת הקלפי, שבה אנחנו קובעים איזה מגדל אנחנו עוזרים להרים.לפני שנשלשל לתוכה את הפתק, כדאי שנעצור להביט במגדל שאנחנו שותפים לבנייתו: כשאדם נופל ממנו — האם למישהו מאיתנו בכלל אכפת, או שאנחנו בוכים רק על הלבנה?