במרכז פרשת "שמיני" עומד רגע שיא: חנוכת המשכן. אלא שבשיא החגיגה, שני בניו של אהרן הכהן, נדב ואביהו, מחליטים על דעת עצמם להביא "אש זרה אשר לא ציווה אותם". התוצאה קטלנית: אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת אותם.מה קרה שם? נדב ואביהו לא היו "רעים". הם היו "יזמי קדושה" שרצו לגעת באור המוחלט בלי תיווך ובלי פילטרים. הם שכחו שהאמת המזוקקת היא כמו קרינה — היא צריכה מיסוך כדי לא להפוך לאפר את מי שמתקרב אליה.
כאן אנחנו קופצים אלפי שנים קדימה, לסדרה המקורית של "מסע בין כוכבים" (הפרק: "האם אין יופי באמת?"). הצוות מארח את השגריר קולוס (Kollos), יצור מזן ה"מדוסיאנים".מי זה קולוס? מדובר ביצור העשוי מאנרגיה טהורה ומחשבה מזוקקת. הוא כל כך יפה וכל כך עוצמתי, שאדם שמביט בו ישירות מאבד את שפיותו מיד. המוח האנושי פשוט לא בנוי להכיל כמות כזו של "דאטה" ויזואלי.הסוד הלשוני: שימו לב לשם — קולוס. בהגייה אשכנזית או תימנית (שבהן האות ת' רפויה נשמעת כ-ס'), המילה "קולות" הופכת ל"קולוס". השגריר הוא התגלמות ה"קולות והלפידים" של מעמד הר סיני. הוא קולו של האור. ספוק הוולקני, שניסה להתמזג עם מוחו של קולוס, כמעט איבד את עצמו בתוך האינסוף. היחידה שיכלה לתקשר איתו הייתה מירנדה ג'ונס, טלפתית עיוורת. העיוורון שלה לא היה נכות, אלא מגן; הוא אפשר לה "לראות" את המהות בלי להסתנוור מהאור ששורף את העין.
הסיפור מגיע לשיאו בסדרת המשך, "חלל עמוק 9". כאן הגיבור הוא קפטן בנימין סיסקו, שמתברר שהוא לא רק קצין בצי הכוכבים, אלא "השליח" — חצי-אנושי שנבחר על ידי ישויות עליונות ("הנביאים") להגן על היקום.בפרק הסיום של הסדרה, סיסקו מתעמת עם יריבו המושבע, גול דוקאט, שהפך לכלי שרת עבור ישויות דמוניות ("פא-ריית'ס"). המאבק מתרחש בתוך "מערות האש" (Fire Caves) — המקבילה המד"בית לגיהינום.התיקון של נדב ואביהו: כאן נכנס האלמנט התיאולוגי של חג הפסחא (Easter). בנצרות, ישו יורד אל השאול כדי לפרוץ את שעריו ולגאול את האנושות. סיסקו מבצע פעולה דומה: הוא מבין שרק מותו — הנפילה המודעת שלו אל תוך אש הגיהינום — יכולה לסתום את הפרצה ולכלוא את הרוע לנצח.בניגוד לנדב ואביהו, שנשרפו כי ניסו "לקחת" לעצמם פיסה מהאלוהות, סיסקו נכנס לאש כדי להגן עלינו מפניה. הוא מקריב את קיומו הליניארי והופך למגן על-זמני, קיים מחוץ לזמן, שומר על הגבול שנדב ואביהו פרצו בטעות.
מנהיגות היא לא היכולת להדליק אש גדולה. היא היכולת לבנות את הכלי שיכיל אותה. כשאנחנו פועלים בלי גבולות, אנחנו הופכים מכהנים לפירומנים. הסכנה הגדולה ביותר איננה "אש זרה", אלא האש שאנחנו מכריזים עליה כקדושה רגע לפני שהיא הופכת אותנו לדלק.
