בפרשת ואתחנן פגשנו את משה, המנהיג הגדול, כשהוא מתחנן להמשך שליחותו
להנהיג את העם שאסף, גיבש ונשא על כתפיו במשך ארבעים שנה, תוך ויתור מוחלט על חייו האישיים.
שני בניו מציפורה אשתו, גרשום ואליעזר, מוזכרים בשמם רק בהסבר קצר על שמם, אינם נוכחים בסיפור ההנהגה — הם נשכחים
בעוד שבני אהרון, אחיו, ממשיכים את כהונתם לדורות.
ההנהגה המדינית לא נשארת במשפחה.
היא מועברת ליהושע בן נון — בן שבט אפרים.
לא משבט לוי, ולא מקרבת משפחתו של משה:
"וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו... כי הוא יעבור לפני העם"
בפרשת עקב משה כבר משלים עם רוע הגזֵרה.
הוא אינו נלחם עוד, אלא מוסר את התורה, את הידע, ואת האחריות למחליפו תוך סקירת ארועי העבר.
בכל פסוק בפרשה עולה דמותו של מנהיג שוויתר
על כוח, רכוש וכבוד — למען העם.
כשהאל מציע לו להקים אומה חדשה תחת עם קשה עורף, הוא לא מתפתה:
"הרף ממני ואשמידם... ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו"
משה לא עצור ושוקל או מתיעץ עם עורכי דין, אלא קופץ להתפלל ולהתחנן, גם במחיר חייו:
"ואתנפל לפני ה'... לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי... וישמע ה' אלי גם הפעם"
משה לא זוכה למגן אנושי, לא למילת תודה, ואפילו איש אחד לא קם להודות באחריותו למעשים שהובליו לזעמו של האל.
משה עולה להר ומקום קבורתו לא נודע .
ואולי, כמו שאמרה חברתי ריבה שיינפלד-דף ז"ל,
העם הזה הביא למותו של משה:
" די יידן האבן געבראכט אויף אים דעם טויט"
ואולי זו גם הסיבה שמנהיגים בני זמננו מעדיפים להקריב את העם — על מזבח טובתם האישית.