פרשת ואתחנן -בלבוש פרטי
פרשת "ואתחנן" נפתחת בתחנה סופית במסעו של מנהיג דגול.
אדם שאיחד שבטים לעם אחד, הובילם ביד רמה ממצרים, נלחם על שחרורם, דאג להאכילם ולהשקותם במדבר, לימד אותם חוקים ומשפטים, ושימש כדוברו של האל.
משה
ולאחר כל הדרך הארוכה – דווקא כשהיעד נראה באופק – מתבשר המנהיג שאין לו כניסה.
משה פונה לאל בתחינה:
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור..."
אך תחינתו נענית בשלילה. האל, שעד כה דיבר איתו פנים אל פנים, לא משנה את רוע הגזירה.
דמעות מציפות את עיניי, אך לא רק בגלל סיפורו של משה.
דמות אחרת עולה בי:
רבבות מבני עמי, בני זמננו, מתחננים לסיום הסיוט, ואין שומע.
קולות מלחמה עולים בעולמנו – מפיהם של נבחרי הציבור ומנהיגי המדינה.
וממולם ניצב הרמטכ"ל בתחינה חרישית:
"החיילים עייפים. אין מספיק כוח אדם..."
כבמחי דמעה, זכרוני מעביר אותי אל דפי הרומן ההיסטורי
"מלחמה ושלום"
יצירתו המונומנטלית של לב טולסטוי, הקרב שהתרחש בשדה בורודינו, מתעורר לחיים בדמיוני הדואב : גופות צעירים פזורות על אדמת הקרח.
גנרל קוטוזוב, הכואב את מצבם הפיזי של חייליו, לא פחות מכאבו על מספר האבדות,
נכנס אל חדרו של הצאר אלכסנדר בזמן ארוחת צהריים.
לפני הצאר – צלחת ענקית של קציצות ברוטב אדום.
הצאר אוכל באצבעותיו, בעוד קוטוזוב מפציר:
"הוד מעלתך, חתום על הסכם שלום. החיילים עייפים.
חסרים ציוד בסיסי. לחלקם אין נעליים.
איננו יכולים להמשיך להילחם."
הצאר מרים את מבטו, לועס לאט את הקציצה, ואומר:
"להילחם ולנצח – זה תפקידך. תפקידי – ליהנות מהקציצות."
ומספרו של טולסטוי, אני חוזרת למציאות.
כשהעולם משחק בחיי ילדינו תוך כדי שתיית שמפניה ומשחקי גולף
היש עצה למציאות אחרת?
אולי דווקא פרשת השבוע מציעה קרן אור.
משה, המנהיג האהוב, מבקש להיכנס עם עמו לארץ, אך האל מסרב בתוקף:
"עלה אל ראש הפסגה... וראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן הזה."
אין זו נקמה.
אין זה עונש.
אלא דאגה עמוקה לעתיד העם.
האל, כך נראה, אומר למשה:
"אני יודע שקשה לעזוב את שרביט ההנהגה. אך למען העם – מוכרחים שינוי."
לא אבוא לקבוע מי ינהיג, ומי ראוי. אך כשקול ההמון נשמע – כאשר העם דורש שינוי –ראוי להקשיב.
VOX POPULI, VOX DEI– קול העם הוא קול האל.
או במילים אחרות:"האל דורש שינוי."
