פיצול אישיות או החטא הקדמון
כשהאל ברא את העולם הוא יצר עולם של גן עדן.
נהרות זורמים ומרווים את האדמה.
עצים נותני פרי וצל
ולתוך הגן הזה ברא את האדם.
האדם היה אמור להיות הדובדבן שבקצפת, שלמות אלוהית.
כל עצי הגן היו לרשותו ורק הזהרה אחת :
" ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות"
הייתכן שבורא עולמות רצה את פאר יצירתו להשאיר בור,
חסר דעת כמו אמבה הנעה בזרם בלא להבין מדוע?
האמנם רק חסר מח כמו מדוזה יכול לחיות חיי נצח?
ארשה לעצמי להתלות באילנות גבוהים ולצטט את הרמב"ם.
" ההזהרה לא באה למנוע מהאדם להשכיל וללמוד, מאחר והפרי לא יגרם לאדם להבין טוב יותר, אלא להיפך, ברגע שהאדם יאכל מעץ התרעלה הוא יהפוך מפוצל בעצמו."
כי הלא כדי להצדיק את הטוב צריך קודם כל להצביע על הרע,
וברגע שמצאנו את הרע חייבים להיפטר ממנו שלא יזהם את הסביבה חלילה.
וכך עונש מוות לא בא מידי הבורא אלא מידי האדם עצמו.
ומאז ועד ימינו אנו ממשיכים להקריב את חיי בנינו ובנותינו על מזבח עץ הדעת טוב ורע. אולי הגיע העת להשתחרר ולשחרר את :
" אם אני צודק וטוב אזי השכן שלי בהכרח רע"
הערות
