מן השדה אל הזהב:
איך עונות השנה, רעב ותאוות האדם הפכו למיתולוגיות העולם
ש משהו כמעט אירוני בכך שכל כך הרבה מיתוסים עתיקים -שנראים במבט ראשון עמוסים בדרקונים, אלים וטבעות קסם - חוזרים שוב ושוב לאותה חרדה אנושית בסיסית, קיומית ופשוטה מאין כמוה:
"האם יהיה לנו מה לאכול בחורף?"
כל התרבות האנושית נבנתה מעל הפחד הזה, שכבה על גבי שכבה, כמו תל ארכיאולוגי:
- קודם שדה.
- אחר כך פולחן.
- אחר כך מיתוס.
- אחר כך פילוסופיה.
- ולבסוף – זהב, חוקים ואימפריות.
אבל החיטה עדיין שם, קבורה עמוק מתחת לסיפורים.
המטמורפוזה: מן החיטה אל המכרה
לפני שבני אדם בנו מקדשים, אימפריות או בנקים (ומערכות בינה מלאכותית), הם הביטו באדמה. הם ראו את החיטה צומחת, מזהיבה, נקצרת ונעלמת בחורף, ושאלו את עצמם את השאלה העתיקה מכולן:
איך העולם מת… וחוזר?ו
כך נולדו המיתוסים.בצפון הקפוא סיפרו על סיף, אשתו של תור, ששערה הזהוב נגזר בידי לוקי. לכאורה, עוד תעלול של אל משוגע שחיפש תשומת לב. אך מאחורי הסיפור מסתתר זיכרון קדום הרבה יותר: השיער הזהוב היה השדה. לוקי לא רק פגע באישה – הוא גזר את הקציר, את הפריון, את אור הקיץ הצפוני.ואז, כדי לתקן את ההרס, האלים יורדים אל מתחת לאדמה, אל הגמדים הנפחים, אל המכרות והאש, ומביאים לה שיער חדש מזהב.כאן קורה השינוי העצום, נקודת המפנה של האנושות:
הטבע מוחלף במתכת. השדה הופך לאוצר. הזהב מתחיל למשול בעולם.
מאוחר יותר, במיתוס של הניבלונגים וזהב הריין, אותו רעיון חוזר בצורה אפלה עוד יותר. זהב קדוש ותמים נגנב מן הנהר, וממנו נצרפת טבעת כוח שמביאה איתה קללה, חמדנות וחורבן. כאילו האנושות כולה עברה מסלול חד-סטרי:
- מן החיטה… אל המכרה.
- מן האדמה… אל התאווה לשלוט בה.
הטרגדיה של מידאס: אי אפשר לאכול מתכת
ואז מגיע המלך מידאס. האיש שביקש את המשאלה המטופשת ביותר בתולדות המיתולוגיה: שכל דבר שיגע בו יהפוך לזהב. בהתחלה זו נראתה כמו הברכה האולטימטיבית. הענפים הפכו לזהב, הכוס לזהב, הארמון לזהב. פנטזיה של עושר מוחלט. ואז הגיע הרעב. הלחם התקשה לזהב. המים קפאו לזהב. האוכל הפך למתכת קרה. ולפי חלק מהגרסאות, אפילו בתו האהובה הפכה לפסל זהב דומם ברגע שחיבק אותה. מידאס גילה את מה שהמיתוסים ניסו לצעוק לנו במשך אלפי שנים:
אי אפשר לאכול זהב. החיטה מאכילה את האדם; הזהב רק מסנוור אותו.
לוח שנה חקלאי במסווה של אלים
ביוון העתיקה פרספונה יורדת לשאול והאדמה קופאת עד שתחזור. בכנען בעל נעלם במעמקי האדמה והגשם נפסק. במסופוטמיה תמוז מת והשדות מתייבשים יחד איתו. האלים הגדולים, בסופו של דבר, היו לא יותר מלוח שנה חקלאי במסווה דרמטי. גם אצלנו, חג השבועות התחיל כחג קציר וביכורים, הרבה לפני שהפך במלואו לחג מתן תורה. בתורה הוא נקרא בשמותיו האמיתיים, חג של אדמה, חיטה ועמל כפיים:
- חג הקציר.
- חג השבועות.
- יום הביכורים.
ורק מאוחר יותר נבנתה עליו שכבה נוספת – הר סיני, לוחות הברית, הספר. שוב, מעבר חד: מן השדה… אל הספר.
אפילוג: הבחירה בין המקיים למנצנץ
אולי כל המיתולוגיות הללו, בלשונות שונות ובתרבויות רחוקות, מספרות בסופו של דבר את אותו סיפור בדיוק: המאבק הנצחי בין מה שמקיים חיים לבין מה שמנצנץ.
- בין לחם לזהב.
- בין אדמה למכרה.
- בין קציר לבין כוח.
מתחת לכל האלים, הטבעות המקוללות והאוצרות האבודים, מסתתר פחד אנושי פשוט, קדום ורלוונטי מתמיד: שיום אחד נחליף את השדה בזהב, ונשכח את הידע הישן. ואז נגלה, מאוחר מדי, שאי אפשר לאכול מתכת.
