מוסיקה על סף תהום
מסיפון הטיטאניק ועד עץ הדעת
המערכה הראשונה: הכינור שסירב לטבוע
ב-2013 נמכר בבריטניה כינור ישן וחבוט ב-1.7 מיליון דולר. הוא לא היה סטרדיוואריוס, אלא כינור גרמני פשוט שהיה שייך לוולאס הרטלי, מנהל התזמורת של הטיטאניק. הכינור היה מתנת אירוסין מאהובתו, מריה רובינסון. על לוחית הכסף נחרט: "לוואלאס, לרגל אירוסינו. ממריה".כשגופתו של הרטלי נמשתה מהאוקיינוס האטלנטי הקפוא, הכינור היה קשור לגופו בתוך נרתיק העור. הוא לא עזב אותו, גם כשהמוות הגיע ב-2°C-. הוא ניגן עד הרגע שבו המים השתיקו את המיתרים, אך לא את הנשמה.
המערכה השנייה: היצירה האחרונה והמתקת הדינים
מה היה הצליל האחרון ששמעו הטובעים? האם זה היה ההמנון הנוצרי "Nearer, My God, to Thee" או ואלס צרפתי אירוני?כאן נכנסת התובנה הקוונטית של רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, תורה רפ"ב). רבי נחמן מלמד אותנו:
"דע כי צריך לדון כל אדם לכף זכות... ואפילו רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב... ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, הוא מעלה אותו באמת לכף זכות, ויכול להשיבו בתשובה."
ומה הקשר למוזיקה? רבי נחמן ממשיך ומגלה שדווקא דרך מציאת הנקודות הטובות הללו נעשה ניגון, ועל ידי הניגון הזה "ממתיקים את הדינים".על סיפון הטיטאניק, ה"דין" היה מוחלט: קרח, פלדה קרועה ומוות ודאי. אבל התזמורת, בנגינתה, סירבה להיכנע לדין. הם חיפשו את ה"מעט טוב" – את צלם האנוש שנשאר בתוך הכאוס. הניגון שלהם לא היה רק מוזיקה; הוא היה פעולה של המתקת הדין הקר והאכזרי באמצעות הרמוניה אנושית. הם הפכו את רגע האימה לרגע של חסד.
המערכה השלישית: היהודי הנודד והניגון ששווה סוס
כאן אנחנו פוגשים את דמותו הארכיטיפית של היהודי הנודד הנצחי.
זה המתמודד עם צרותיו לא דרך מאבק פיזי, אלא דרך תיקון פנימי של הניגון.
חשבו על "מוישקה" (משירו של יצחק קצנלסון, כפי שביצעה חוה אלברשטיין). מוישקה נשלח ליריד עם כסף כדי לקנות סוס לפרנסת המשפחה.
אבל בדרך, הוא שומע ניגון. ניגון כל כך פשוט, כל כך עמוק, ששובה את ליבו. הוא מוותר על הסוס, על הביטחון הכלכלי, וקונה בכסף את הניגון.
למה?
כי מוישקה, כמו רבי נחמן, יודע:
סוס יכול למות, אבל ניגון הוא נצחי.
מוישקה הוא הטיטאניק הרוחני שלנו:
הוא מאבד את ה"פלדה" (הסוס, הרכוש) אבל זוכה ב"מיתרים" (הניגון, הרוח). היהודי הנודד למד לאורך אלפי שנות גלות שהדרך היחידה להמתיק את דין הנדודים היא להפוך את הצרות עצמן לחומרי גלם של ניגון.
המערכה הרביעית: בין הטיטאניק לעץ הדעת
למה אנחנו זקוקים לניגון כשהעולם קורס?לפי הרמב"ם (מורה נבוכים א', ב'), חטא עץ הדעת יצר פיצול באדם: המוח מבין את ה"אמת" (הספינה טובעת), אך הלב מחפש "טוב" (משמעות). הניגון הוא הגשר היחיד שנותר לנו מעל התהום שפתחה הדעת:
- הבריטים ניגנו כדי לשמור על ה"חובה" (Duty) והכבוד.
- הרוסים ניגנו כדי לחוות את עוצמת הגורל (Помирать так с музыкой).
- היהדות מלמדת אותנו שהניגון הוא ה"סולם" של יעקב – הוא לוקח את הדין הקשה ביותר וממתיק אותו לכדי זכות.
כאשר הדעת (הטכנולוגיה, הפלדה, היוהרה האנושית, או הסוס של מוישקה) מתנפצת על קרחון המציאות, הניגון מחזיר אותנו למצב שלפני החטא: אחדות פשוטה שבה אין פיצול בין הידיעה המרה לבין התקווה המתוקה.
סצנת סיום: כשהמילים נגמרות
הכינור של הרטלי הוחזר למריה רובינסון. היא מעולם לא נישאה. הכינור ששתק הפך לעדות חיה לכך שגם בלב האוקיינוס הקפוא, האדם יכול לבחור בניגון.שלוש תרבויות, שלוש תשובות לאותה שאלה: הבריטית – לשמור על כבוד. הרוסית – לחיות עד הקצה. היהודית – למצוא את הנקודה הטובה (או את הניגון ששווה סוס) גם בתוך הטביעה, ולבנות ממנה ניגון שימתיק את העולם.אולי לכן המוזיקה נשארת כאשר המילים טובעות.
