מגילת אסתר - האגו ומחירו

יש חג אחד בשנה שבו ה-Showrunner של העולם מבקש מהקהל להפסיק לעשות Logic Check.

                    “עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכָי”.

 זו דרישה תמוהה במערכת הפעלה שבנויה כולה על הבחנות (הבדלה).

 אבל פעם בשנה, האולפן דורש שנכבה את האורות ונטשטש את הגבולות.

               למה?

 כי פורים הוא לא סיפור על ניסים.

 הוא דוקו-דרמה פוליטית על אנשים ששכחו שהם רק שחקנים.

המערכה הראשונה: פוליטיקה של לשכות אפלות

מגילת אסתר היא הסטנד-אפ הכי אפל בתנ"ך.

 אין בה התגלות, אין נביא, ואין "Deus ex machina"

. יש רק מערכת של כוח וכבוד.

• אחשוורוש:
•  המפיק שרק רוצה להראות לכולם את העושר שלו
•  "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ"
• המן:
•  השר הבכיר שחייו אינם חיים כי מישהו בלובי לא עשה לו "Follow" 
• "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי"
• מרדכי: 
• המנהיג שבוחר ב-Statement פוליטי נוקב במקום הכי נפיץ 
• "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה"       

השאלה שמרחפת מעל הסט היא: 

מתי עלבון בחדר הקבינט הופך לגזר דין מוות לאומה שלמה?

 המן מגיב מתוך אגו פגוע,

 ומרדכי – בגרסת הבמאי שלי – מסרב לסגת, גם כשהמחיר מתחיל לטפס. המגילה מניחה את הנתונים האלו בשקט:

 ניצחון מושג, אבל הוא רווי בדם

 "וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף".

 המחיר האנושי הוא ה-B-roll שאף אחד לא רוצה לערוך.

המערכה השנייה: בין גאווה לטרגדיה

חז"ל, שהיו המבקרים הכי חריפים של הדרמה הזו, זיהו את ה-Pattern.

 במדרש על יפתח ופנחס (ויקרא רבה), הם מתארים איך בת יפתח הוקרבה רק כי שני גברים סירבו להוריד מהפאסון שלהם

"יפתח אמר:

 אני קצין וראש... ואני הולך אצל פנחס? 

ופנחס אמר:

 אני כהן גדול... ואני הולך אצל עם הארץ? 

בין גאוותו של זה לגאוותו של זה – אבדה הנערה."

זו תמצית הפוליטיקה: לא מלחמה של בני אור בבני חושך, אלא התנגשות חזיתית של שני כלי רכב שכל אחד מהם בטוח שיש לו זכות קדימה.

 השאלה היא תמיד:

 מי יתקפל ראשון? 

ובשושן הבירה, כמו בשאר ההיסטוריה, התשובה היא בדרך כלל:

                                         "אף אחד".

המערכה השלישית: היין כחומר לניקוי רעלים

וכאן נכנס האלמנט של היין. 

השכרות של פורים היא לא סתם "איבוד עשתונות" :

                                היא Reboot תודעתי. 

כשאנחנו משתכרים, אנחנו ממיסים את הזהות השבטית.

 לרגע אחד, אנחנו מפסיקים להיות דוברי המפלגה או מגיני האידיאולוגיה. פתאום עולה המחשבה הכי מסוכנת בבלוג:

                           אולי גם מרדכי שלנו פעל מתוך אגו?

 אולי גם ה"צדק" שלנו עטוף בקצת יותר מדי יוקרה אישית?

רק כשהאגו נרפה, מתברר כמה קל להפוך סכסוך על מקום חניה (או כיסא בפרלמנט) לסיפור של צדק היסטורי

סצנת הסיום: הבמאי הנעלם

האל נעדר מהמגילה, וזה כנראה המהלך הכי מבריק של התסריטאי.

 הוא לא משתתף במאבקי אגו.

 בעולם שבו כולם דוחפים מרפקים כדי להגיע למרכז הפריים, ההשגחה פועלת ב-Slow Motion מאחורי הקלעים:

 נדודי שינה של מלך

                                           "נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ"

 ספר שנפתח בדיוק בעמוד הנכון.

                                   פעולה ללא קרדיט.

פורים הוא אזהרה לכל מי שכותב את ההיסטוריה:

 הסכנה האמיתית היא לא ה"המן" הברור לכולם.

 הסכנה היא הרגע שבו אנחנו בטוחים ב-100% שאנחנו "מרדכי".

 כי ברגע שבו אתה בטוח שאתה הצדיק המוחלט, אתה מפסיק לראות את הנערה (או האומה) שהולכת לאיבוד בין הגאוות.

האנשים הפשוטים הם אלו שכותבים את המחיר.

                                             הבמאי?

 הוא כבר מזמן עזב את הסט, מחכה שנלמד לשחק בלי להרוס את התפאורה.