סלילים ומסלולים


לקראת חגי האור העולם לבש שמלה לבנה, מקושטת בנטיפי יהלומים הזוהרים לאור הפנסים, או לפחות כך נראה בעיני רוחי. 

כאשר פתיתי שלג יצרו וילון לבן שירד אי שם ממרום ונערם ברכות על מפתן ביתנו, הייתי מתכרבלת בכיסא הנדנדה של סבתי ומביטה מהחלון, דרך פתח קטן שיצר מטבע נחושת מחומם, כי כל השאר היה מכוסה בציוריו המדהים של האומן הגדול מכולם "סבא כפור", השכן הותיר שביל של מחטי אורן בדרך לביתו, כנראה שהשנה הצליח למצוא את ה"יול" הענק, ואשתו מרוסיה, תקשט אותו בשלל אורות זוהרים.

סובבתי את מבטי לסבי, שהוציא את החנוכיה העתיקה מהארון, ומירק והתקין פתילות שמן. 

ובתוך כל אלו, סבתי עם מסרגות עץ, וכדורי צמר צבעוניים מכינה לי סוודר חדש ומספרת סיפורים. 

סבא הוסיף עוד כמה בולי עץ לאח הבוער, ופנה אל חדרו, לעבוד או ללמוד, האיש מעולם לא התבטל.
 סבתא הניחה את הסריגה כדי להכין לי כוס שוקו חם,"כדי שהילדה לא תתקרר" ואיך שסבתי הניחה את הסריגה, החתולה השחורה שלנו, קפצה משום מקום והחלה לפרום ולפתוח את סלילי הצמר לאורכו ורוחבו של החדר. 

קפצתי בבהלה לעזור לגלג את הצמר, אך סבתי צחקה ואמרה, "תני לה היא מחפשת את המסלול הקצר והנכון ביותר הביתה". 

אכן, נזכרתי איך המכשפות תמיד היו נותנת סליל צמר למבקשי הדרך אל ארץ הקסם, והפלא ופלא היו מגיעים ליעדם בזמן. 

"איפה את, אני צריך לצאת לעבודה, ונטע לא ישנה כל הלילה, הבטחת שתגיעי מוקדם"- קולו של הבן ניער את חלומי בהקיץ. מבט מהיר בוייז הראה לי שהדרך עוד ארוכה, לפחות שעה ורבע, וזה כמובן מה שדיווחתי. 

"איך? מאיפה את באה, הלא גם בפקקים הדרך ממודיעין לפתח תקווה, אורכת כשעה, לא יותר? עוד לא יצאת מהבית?" "יצאתי בשש בבוקר, ושמתי וויז, אבל משום מה הגעתי ליבנה, ועכשיו הנתב שולח אותי לעוד שני קילומטר לעשות פרסה."

"את בטוחה ששמת את הכתובת הנכונה? או שוב פנית שמאלה במקום ימינה?" 

כן הילדים מכירים אותי היטב, שום תוכנת ניתוב לא מועילה לי. 

הגשם הצליף על החלונות, והוישרים עבדו במרץ, מה שלא הואיל לריכוז שלי, אבל מה, בצמתים כבר פוזרו החנוכיות האפורות, והזכירו לי שתיכף העולם יחגוגג את החורף. "אני בדרך" – אמרתי לבני:" 

בפעם הבאה אשתמש בסליל צמר במקום וויז.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.