מדלעת נשכחת אל האור

סבתי אדל נהגה לומר :

" אסור ללכת לקניות רעבה, כי אז העיניים רוצות הכל וחוזרים הביתה עם פירות וירקות מיותרים"

 עצותיה של סבתי אמנם חכמות אך מי מאיתנו לא התפתה למראה הפי היפה?

 כנאמר: " ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים...." 

וכך מימי חוה ועד אלי, העיניים חומדות וכרתיס הפלסטיק משלם.

 אך מה קורה כשהפרי מגיע הביתה ונשכח במזווה?

 חלקם מזכירים לי את קיומם כשריח חזק של ריקבון מתפשט במטבח , ואפי מובילני אל האשם. 

הפרי נלכד ומושלך לאחר כבוד במקרה הטוב לקומפוסט במקרה פחות יעיל לפח זבל.

 וכך מצאתי יום אחד דלעת ספגטי , אומללה ונשכחת אי שם בפינת המטבח. למרבה הפלא היא לא נרקבה, או לפחות כך חשבתי.

 הרמתי את הפושעת אל על , היא היתה קלה והרגישה מיובשת וחלולה.

 הבטתי בה והרהרתי מה עכשיו?

 לאיזה פח להשליחה?

 ודווקא באותו הרגע נדלקה מנורת רעיונות במוחי, והחלטתי לתת לה חיים חדשים.

 מפה לשם חתכתי פתח קטן בתחתית בכוונה להכין מנורה, אך ברגע שנפער הפתח יצא ממנה עשן שחור, ובעקבותיו גם כמה סיבים מפחידים למדי.

 תהיתי מה באמת ישב בתוכה, האם זה היה הג'יני מאגדות אלדין?

 או שמא הרגתי את הרוע האולטימטיבי מאגדות עם רוסיות, קושצ'י- אל- מות?

 מח נורמלי היה עוצר כאן, אך ה   ADHD  דורש טיול בשבילי הדמיון בניסיון להבין מי הוא אותו קושצ'י?

 היתכן כי שמו ניגזר מסלאבית עתיקה, והכוונה לשבויי מלחמה שהפכו לעבדים?

 ומאחר ולכל אדם באשר הוא חשוב להרגיש צודק ומוסרי, השובים עשו דמוניזציה לעבדים, ובכך הצדיקו את היחס המתעלל בהם עד כדי הריגה? 

כדוגמת פרעה מלך מצרים שדרש להשליך את כל הזכרים העבריים ליאור, כי הרי ברור שהם מסוכנים

. ואולי המיתוס על קושצ'י נולד דווקא ע"י המדוכאים, מין גיבור ללא גוף , שיודע לזהות את הרוסים רק לפי הריח, ולחסלם?

"ניחוח רוסי עולה באפי… ריח רוס מרחף באוויר – עד מהרה יפול בידי ולא יוותר זכרו."

 ממש כמו העבריים ביציאת מצרים :

                                        " כי ביד חזקה יוציאנו ה'"

 בין מציאות לדמיון ניקיתי את הדלעת מהשחור, שייפתי וקדחתי, הוספתי קצת צבע לעניין ולבסוף קבלתי פנס. וכך מתהום השכחה היא הפכה למוארת.