ימי הסגר והוצאת עובדים רבים לחל"ת, עוררה ברבים מאיתנו את החמלה והרצון להתנדב ולתרום. רוממות רוח ואחדות מילאו את ישותי, הנה סוף סוף העולם מתחיל להבין את היתרון הקומוניסטי ומעכשיו החברה תהיה מתוקנת, כולנו נדאג אחד לשני, חלום האוטופיה של ילדותי.
וכמו במטה קסמים עולה בעיני רוחי הבית של סבי וסבתי על שלל סיפורים וריחות. לסבתי הייתה יכולת מופלאה למצוא סיפור שיתאים לצו השעה, וכך, חמושה ברצון לדלות חיזוקים לרעיונותיי האלטרואיסטיים, צוללת אני אל מעמקי הזיכרון.
והנה סבתי החכמה יושבת מולי, ובקולה העדין מסבירה לי (ילדה בת 6) שמהיום אצטרך לעבור לכמה לילות לחדרה ולישון על מיטת כיסאות מאולתרת, כי בדיוק שחררו את "דויד אייזיק" מהכלא, ואין לו קרובים או בית, אז עד שסבא יסדר לו אפשרות קיום, אנחנו נעזור לו.
לא הופתעתי במיוחד, כי מהיום שהתחלתי להבין זו הייתה דרכה של סבתי; לתת מיטה ואוכל, לפעמים גם בגדים שלה, שלי ושל סבא, ופעם אחת אף ביקשה ממני להיפרד מבובה אהובה "כי יש ברחוב ילדה שאין לה כלום". סבי היה מוסיף: "צדקה היא החשובה שבמצוות, ילדתי. כולם חייבים בה, אפילו את".
הדוגמא האישית של שניהם נחרטה עמוק במוחי עד שביתי לא ננעל מעולם, וכל דיכפין יכל (וגם עשה כן) להיכנס למטבח ולקחת לעצמו אוכל ושתיה ולפעמים גם להשאר ללון.
וככל שאור נגוהות מאיר את זכרונותי, עולה דמותה האחרת של סבתי האהובה: סוחרת ממולחת הייתה ומעולם לא הסכימה להוריד אפילו פני אחד מהמחיר הנקוב על עבודות היד שלה. היו פעמים שברחתי לחצר וטיפסתי על אחד העצים, צופה בקונה מתוסכל שלא הצליח לשכנעה לוותר, פותח את ארנקו ומקטר: "אין בך טיפת רחמים, עכשיו הילדים שלי ישארו ללא ממתק" וסבתי עונה לו בשקט ובסבלנות אין קץ: "אינך חייב את השטיח שלי, אם המחיר לא מתאים לך אתה יכול לקנות מחצלת, גם לי יש ילדים לפרנס".
לא הבנתי את ההתנהגות המוזרה של סבתי, הלא על הבובה שלי גרמה לי לוותר, וכאן אינה מרחמת על הקונה? וכמו בכל פעם שהייתה לי קושיה - פניתי לסבי, האיש החכם בתבל.
"סבא" שאלתי, "מדוע סבתא לא מקיימת מצוות צדקה עם הקונה? במה הוא שונה מה"דויד אייזיק" שישב בכלא?"
וסבא ענה תשובה לא מובנת ומכעיסה: "אין אדם יכול למחול על מטה לחמו, בואי שבי לידי ואספר לך סיפור. היו היו פעם זוג מורים חכמים, שמעיה ואבטליון שמם, שלימדו תורה. כל מי שהיה נכנס היה משלם סכום כלשהו, גם העני שבעניים. כזה היה הלל הצדיק - התפרנס בקושי, כל יום היה מרויח כמה פרוטות, מחצית היה נותן למשפחתו ומחצית היה משלם לשומר, שיתן לו להיכנס לבית המדרש. יום שישי אחד לא הצליח להרוויח כלום, אבל עדיין רצה ללמוד. עלה על הגג של בית המדרש, שם אוזנו על הארובה והקשיב לשיעור. הלילה היה קר ושלג החל לרדת וכיסה את גופו של הלל. למחרת בבוקר מצאו אותו שמעיה ואבטליון קפוא בשלג. ניקו אותו והכניסו פנימה, יבשו אותו הדליקו אש וחיממו מים, למרות שזו הייתה שבת, וכך אמרו 'ראוי הוא שיחללו עליו את השבת', אבל לא הציעו לו ללמוד בחינם".
לא רציתי עוד לשמוע את הסיפור. כעסתי על האכזריות וחוסר ההבנה של אנשים, לא יכולתי להבין מדוע אי אפשר להתחלק, לתת ולתרום בשמחה את מה שיש להם כדי שיהיה לכולם, קיוויתי שכשאגדל אוכל לתקן את העולם ולבנות את החברה האוטופית, והנה הוירוס הבלתי נראה הזה בא כמעט כמענה קוסמי למשאלותי. כל מיני גופים נותנים שרותים בחינם. רוצה לשמוע אופרה? כנסי לפייסבוק, לראות מופע בלט של "בולשוי"? הנה הלינק. ובתוך הענן הורוד מתפשטת עננה שחורה, רוצה קורס בניית אתרים – שלמי X, רוצה מסכה לפנים? עולה כסף, צריכה לעשות קצת ספורט? לרקוד? יש לזה מחיר.
היתכן שבתקופה קשה כמו שלנו, אנשים ינצלו את המצב לטובתם? מה יש אי אפשר לתרום כמה מסכות? קורס פילטיס או אימון יוגה? בדיוק עכשיו יצאתי לחל"ת ולא יזיק לי להנות משיעור יוגה טוב, אז למה לא בחינם?
והסבא שלי, זה שחי בקצה הימני של מוחי, לוחש את ההסבר: "כי אלו הכלים שניתנו לאותה מורה ליוגה להתפרנס, והיא אינה בית אופרה שמעלה הקלטה מלפני שנה או שנתיים שכבר מזמן שילמת עליהם, היא בדיוק כמוך צריכה להתפרנס. כמו שמעיה ואבטליון, שלא יכלו לתרום את השיעור אבל בהחלט עזרו בשעת צרה, וחיללו את השבת."
אני יודעת שסבא צודק, אבל האמונה הקומוניסטית לא מרפה, בסדר המורה ליוגה אולי, אבל מה עם כל אותם הקורסים שכל כך רציתי ללמוד ועכשיו יש לי זמן, ואם הקורס כבר אי שם בין כבלי האינטרנט מדוע היא רוצה ממני תשלום, במה היא שונה מאותה ההקלטה של האופרה?
ושוב האמת המעצבנת של סבי מצליפה במוחי; מה שמתקבל בחינם, נעלם בחינם.
ואם בשוויון וצדק רצונך, תבדקי אם השכן שלך זקוק לעזרה. לפעמים שיחת טלפון יכולה להאיר את בדידותו. ואת יודעת מה, השיחה תיהיה על חשבונך, חינם אין כסף.