הרהורים על בראשית

הייתי סרבנית אוכל, וסבתי שהאמינה כי נפש בריאה יכולה להתקיים בגוף בריא תרתי משמע, הייתה רודפת אחרי עם כף דייסה ומלאי אגדות וסיפורי תנ"ך.

 יום אחד שאלתי את סבי ז"ל מדוע סבתא מתעקשת לקרוא לאגדות על בריאת העולם, וסיפורי תנ"ך האחרים בשם שונה מאגדות עמים אחרים.

 וכך ענה סבי: "פרשת השבוע איננה אגדה אלה מפת דרך לחיים." 

חלפו זרמו להם כמה שנים ושוב הגעתי לפרשת בראשית, ולרגע חשבתי:

 "איזה מסלול חדש אפשר לראות באותם פסוקי הבריאה?" 

האם התוהו ובוהו עם החושך שמרחף מעל חיינו הוא הקצה חוט?

 ואם כבר נראה שמישהו התבלבל ויותר מתאים לנו לדלג ישר לפרשת ניצבים ולנבואות חורבן של הנביא ישעיהו.

                         "לא ולא!" – מהדהד קולו של סבי במוחי

 " יש סיבה מדוע סיפור הבריאה חוזר על עצמו פעמיים (בראשית פרק א, וחזרה בפרק ב'). לפני האדם מכין לו הבורא את ביתו, גן עדן על האדמה, לא חסר בו מאום, שפע שרק באגדות חולמים עליו. 

                          וכשהכל מוכן נברא אדם שלם, זכר ונקבה – האדם

 בשונה מהמיתולוגיה ההינדית שבה יש ישות אנושית נעלה בשם פורושה Purusa , ומגופו נבראים שאר האנשים, ולכן אינם שווים בדרגתם וחשיבותם אחד לשני מהנעלים  ועד הנחותים.

 בבראשית האדם נברא בצלם אלוהים, זכר ונקבה, אין עליון ואין נחות.

 ורוח חכמה ובינה הכניס באפו, ושלח אותו למשול בגן עדן עם הזהרה אחת בלבד :

                                            " מעץ הדעת טוב ורע אל תאכל". 

 כי הפרי הזה ירעיל את רוחו של האדם למוות.

 וכמו שהתולעת מחפשת את הפרי הבריא והעסיסי ביותר, כך גם בגן עדן מסתובב לו הנחש, אלא שבניגוד לתולעת שמוכנה להתחלק בפרי, הוא רוצה להיות השליט היחיד. 

הוא חכם וערמומי, ויודע שכשיש אחדות אי אפשר להשתלט, ועל כן הוא מתחיל בהפרדת כוחות. הוא פונה אל האישה, ומשדל אותה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע, הוא יודע שמה שהוא מוכר לה זה שקר, כי הפרי לא מכיל יכולת אלוהית של אחדות אלא את הרעל של הפירוד.

 כפי שכותב הרמב"ם במורה נבוכים:

                                     הפרי יגרום לאדם להפוך לשופט

 כי ברגע שאחד טוב השני בהכרח רע, כמו שכתב ושר הזמר לאונרד כהן :"There is a War " וכך הנחש הנחוש להפריד בין האיש לאישה, ובין אדם לאלוהיו, יוצא למשימת חייו, רק דבר אחד הוא לא לוקח בחשבון, שאת השלטון על הגן הוא לא יקבל והשמים יפלו על כולם כולל אותו. 

ואכן האישה (עדיין לא חווה אלא שוות ערך לאיש) מתפתה ונפרדת מהשלמות, ואחריה האדם, והעצוב מכל שאף אחד מהם לא מקבל אחריות על מעשיו, אלא מאשים :" האישה אשר נתת עמדי..." – טוען האדם, והיא זורקת על הנחש את האחריות, והאל זורק את כולם אל התופת.

 הלוואי ונלמד לקחת אחריות על מעשינו, ולעולם לא נשכח כי

                                           בראשית ברא את האדם.