משעמם
משעמם
הודעת העיריות על סגירת חלק מבתי הספר התקבלה בקריאות שמחה של הילדים, אך בתסכול מה אצל הוריהם. לא חלפה אפילו יממה ומשרד החינוך הודיע על פיזור כללי. אמנם היו דיבורים על למידה מרחוק ומערך שיעורים באינטרנט, אבל בינינו מי באמת רוצה ללמוד כשקיבלנו שבוע חופש, מין גשר כזה בין פורים לפסח?
לא הבנתי את התלונות של האנשים ברחוב, עכשיו כל הילדים יוכלו להינצל ממלתעות המורים וללמוד דברים חשובים באמת. אני הברזתי כבר מכיתה ב', ותאמינו לי למדתי הרבה יותר. טיילתי יום יום על גדת נהר "פילקה", ציירתי טבע דומם והכי חשוב השתלטתי על הספרייה העצומה (2500 ספרים, חלקם נדירים) של אבי והפלגתי בכיף למחוזות דמיוניים. כל זה היה עוד לפני עידן האינטרנט והסמארטפונים. הקריאה להשבתת מערכת החינוך נשמעה כמו הגשמת חלום.
עכשיו אפשר להשלים את שעות הMineCraft ללא פיקוח והפרעות מזדמנות, להעלות תמונות מצחיקות עם חברים, לצאת לחוף הים לפני שהשמש הקייצית תהפוך את הבילוי לסיוט. לראות את כל הסרטים שתמיד נרדמנו באמצע מרוב עייפות והכי חשוב להתעורר ביקיצה טבעית אי שם אחרי חצות היום.
אבל אז באו עוד ועוד הגבלות. מישהו החליט לשחק את האלוהים ולהכתיב לנו את עשרת הדיברות, רק יותר חמור. לא לצאת. לא להתקהל. לא לארח חברים. לא......
"די הגזמתם, זה כולו וירוס ולא סוף העולם, בסוף ננצח את הווירוס ונמות כולנו משעמום" חשבתי לעצמי אבל בדיוק כשפתחתי את הדלת לצאת ולחפש חבר למשקה, האיש המעצבן שיושב דרך קבע בחלקו השמאלי של מוחי (שמאלני מעצבן) הקרין זיכרון ישן.
"את אוהבת את אדגר אלן פו, נכון?" לחש לאוזני השמאלית, "בין שלל סיפורי האימה המשובחים ישנו סיפור אחד, מסיכת המוות האדום, זוכרת?
מגפה ויראלית מתפשטת בעולם, מועברת במהירות מאדם לאדם וגורמת להם למות. הנסיך פרוספרו ( היו מספר רגעים שדמיינתי את עצמי בדמותו, עד שקראתי את הסוף) בדרך פלא לא נדבק, וכך גם מספרים חבריו, שאותם אסף לארמונו. לאחר זמן מה גם הוא השתעמם והחל לעשות נשף מסכות. הקהל שהתאסף חגג באוכל ושתיה עד הרגע בו הופיעה מסיכת המוות האדום...."
"תפסיק לאלתר, את סיפורי הזוועה שלך "- פוקדת אני על השמאל, אך במקום להקשיב לי הוא מעלה לעיני את תמונת סיומו של הסיפור.
וכמו אז, כשקראתי את הסיפור בפעם הראשונה, אני עוזבת את הדלת ורוצה להתכרבל בפוך, אבל אז האישון שנח עד עכשיו בחלק הימני של מוחי, מזכיר לי שאין צורך לפחד, רק להשתעמם בבית עוד שבוע-שבועיים, ואם ממש קשה אז אפשר להשתמש במסיח הדעת המקצועי בעולם – הטלפון.
נתראה אחרי החגים.
