יום שישי האחרון החל ברגל ימין, שמש חורף חמימה חייכה לאחר שבוע גשום, הקטנה באה לבקר ונשארה ללון והבטחתי לה פינוק ארוחת בוקר, פוקצ'ת חומוס-עדשים, עם המון הפתעות מפוזרות מעל. 

הלכתי למטבח מלאת מרץ, הכנתי את הבצק ושאר המצרכים השווים, עגבניות שרי מיובשות, בצלצלי פנינה בחומץ, פלפלים צבעוניים ומעל הכל אפזר לה גבינת גאודה צבעונית, שהבחור במעדניה מגרד במיוחד בשבילי (כי אחרי הירוק-אדום שלי, הוא נדרש לפרק את המכונה ולשטוף היטב, בשביל הגבינות הלבנות- צהובות שאנשים אוהבים). 

היום סופ-סוף תיהיה לי הזדמנות להפעיל את תנור האפיה החדש והסופר משוכלל שלי. ניגשתי לתנור, לחצתי על הפאנל המבריק , כיוונתי את הטיימר, את החום למידה הרצויה, לחצתי הפעל......

רעש של פיצוץ בארון חשמל, וכל המערכות כבו, המכשירים המתקדמים הפסיקו לפעול, ומאז שבזק התקינו לי סיב אופטי מתקדם, גם הטלפון הביתי שבק חיים.

וממש כמו בימי קדם (כשעוד ירדנו במדרגות ארבע קומות למטה) רצתי לשכן החשמלאי שיושיע. ואכן תוך פחות מרבע שעה החשמל חזר לפעול, אך לא תנור האפיה המשוכלל.

מה עושים עכשיו? הבצק מוכן, הרי לא אזרוק אותו לפח, וגרוע מכך, אני אאכזב את הקטנה.
יצאתי מהמטבח מתוסכלת ועצובה  כשמבטי נפל על אחד מפריטי הוינטאג', שהשד יודע מדוע אני מקפידה לאסוף, עד שלפעמים הבית דומה למחסן חפצים. 

בפינת החדר ממש ליד הקיר, עמד לו בשקט תנור אפיה משנת מתושלח, דגם 1967, ללא כפתורי טיימר, ובטח ללא טרמוסט, ונראה לי שאת הטמפרטורה צריך לכוון לפי התחושה באצבעות.
 בצר לי, החלטתי ללכת על שיטת הסבתא, הפעלתי את הענתיקה וקיוויתי לנס. תאמינו או לא הזקן עשה את עבודתו נאמנה, והקטנה זכתה לארוחתה בוקר שלה, ואני התיישבתי לסכם את השבוע הראשון של השנה החדשה.

עד מתי 2021?

ברוכה הבאה לשנת 2022, התחלה מסרטי אימה, קורונה משתוללת ותרופה עדיין חסרה, ואם לא די בכך, המכשיר הסופר משוכלל שלי לא מתפקד, למרות שהתקנתי במיוחד עבורו את התלת-פאזי, תשתית בזק עם הסיב האופטי שלה, מתנתקת ומתפנקת, אולי צודקים זקני הדור, באומרם שפעם היה הרבה יותר טוב. 

עובדה, אני עונה לעצמי, הענתיקה הזו משנת 1967 ממשיכה לאפות, ואילו הטכנולוגיה של מהירות האור משאירה אותי בחושך. מה הביאה לנו הקדמה מלבד מחלות עם שמות מוזרים, מכונות ירי משוכללות ושאר מראין בישין? פעם היה הרבה יותר טוב. החיים היו דבש. 

ערדליים של אושר:

האמנם? ואחד מתאי הזיכרון שלי מתעקש לשחרר אגדה של א. כ. אנדרסן "ערדליים של אושר" .

שתי פיות נפגשו בכניסה לפאב, הצעירה בדיוק קיבלה מתנת יום הולדת: ערדליים מיוחדות, ערדלי אושר, שמי שינעל אותן, משאלותיו תתגשמנה מיד .

הצהירה הצעירה:" אני אוכל לעזור למאות אנשים להיות מאושרים, וכך אתקבל למסדר הפיות המכובדות" 

"לא בטוח, חכי ותראי מה יקרה "- ענתה המבוגרת.

באותה שעה התאספה בפאב חבורת סטודנטים לתיאולוגיה, הם דנו בלהט על הקידמה וקלקלותיה:

"אני ממש מתגעגע לתקופת ימי הביניים – אמר הצעיר שבחבורה :"הכל היה כל כך פשוט וטהור, אף אחד לא מרד בממלכתו של האל והאפיפיור, לא היתה הפקרות כמו היום, והדור הצעיר היה ממושמע וזך כשלג..." 

המבוגרים שבחבורה, וגם אלו שלמדו אולי קצת היסטוריה, ניסו להתווכח, להביא טיעון או שניים בעד הקידמה, אלא שהצעיר שלף עיתון יומי והניחו על השולחן. "תראו, הכותרות מדברות בעד עצמן, בכל מקום, בצע כסף, ניאוף, רצח ומי יודע מה, אני אומר לכם, צריך לחזור למסורת ולחזק את הכנסיה."

מאחר ולמחרת היה יום עבודה רגיל, החבורה החלה להתפזר, וגם הצעיר שלנו חבש את כובעו, ונעל את ערדליו בדרך החוצה. אלא שבטעות, או לפי תוכנית קוסמית כלשהי, הערדליים שנעל לא היו שלו אלא של הפיה.

הרחוב אליו יצא הבחור היה חשוך בצורה מחשידה," שוב המניאקים מחברת חשמל עושים בלגן" חלפה מחשבה בראשו, אל שאז שמע צהלת סוס מימינו ומרוב בהלה נפל על האדמה , שהיתה לחה והסריחה בצורה מחשידה מהפרשות סוסים.
בעודו מנסה להתרומם ולעמוד על רגליו, נעצרה לידו כרכרה שחורה, וקול עמוק שאל:" הי אתה, מהיכן באת ולאן הולך?"
 "אני סטודנט למדע תיאולוגיה...."- הוא לא הספיק להשלים את המשפט ובטח לא לומר את שמו, כשידיים ארוכות נשלחו לעברו וגררוהו אל תוך הכרכרה. "תפסתי עוד כופר" – אמר האיש במסכה שחורה:" אנחנו נוציא ממך את השטן, עד שתראה את האמת." 

הצעיר נגרר בכח על רצפת אבן, נחבט בכל גופו, ולבסוף נחת על מין מזבח קשיח, החדר היה מואר בנר בודד, וכשהסטודנט שלנו הצליח למקד את מבטו ומחשבותיו, הוא הבין שכרגע הוא נמצא בחדר העינויים של האינקוויזיציה הספרדית. "ניתנת לך הזדמנות אחרונה לחזור בתשובה" - רעמו הקירות, או ההד של הדובר.

"אולי מספיק עם הבדיחה? לא אמרתי שאני חושב שמרתפי האינקויזיציה היו הדבר הטוב היסטוריה, אלא...."
דבריו נקטעו על ידי הצלפת שוט בפניו. " אין מה לעשות איתו, השטן השתלט על נשמתו, הוציאוהו להורג."- פקד הקול הבלתי נראה.
ארבע זוגות ידיים תפסו את הסטודנט והחלו מפשיטים אותו, וכך נשרו גם ערדלי האושר מרגליו. התיאולוג הצעיר מצא את עצמו מתבוסס בשלולית תחת הפנס ליד הפאב, טיפות גשם ניגרו על פניו. " כנראה שאסור לי להשתכר, אך חלום הבלהות שחלמתי , הבהיר לי מעל כל צל של ספק, שהתקופה בה אני חי עכשיו הכי טובה ומאושרת" 

לא בטוחה מדוע דווקא את הסיפור הזה שלף זיכרוני הקודח, לא התכוונתי הרי לחזור לתקופת האבן, ולאכול בעזרת הידיים, במיוחד כהשקורונה משתוללת. אך איך אוכלים עם סכין ומזלג בלא לחתוך את האצבעות? "לומדים"- ענתה הקטנה לא שמתי לב שהרהרתי בקול, והיא המשיכה: "ובכלל תחשבי אם לא הקדמה הטכנולוגית, והמכונית המהירה, היית רואה אותי אולי פעם בשלוש שנים, וגם זה רק בתנאי שהייתי מתגברת על הפחד שלי מרכיבה על סוס." צודקת.

מחר אזמין טכנאי שילמד אותי להפעיל את התנור האולטרה טכנולוגי, ואכין מלאי פוקאצ'ות לקטנה.

ומי שרוצה לדעת מה עלה בגורל הערדליים, שיחכה לגשם הבא.    

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.