הזיות מול המסך או האל הטורקי
פעם כשהעולם היה צעיר, כך רודיארד קיפלינג מתחיל את סיפוריו, אז אצלי לא העולם היה צעיר, כי נולדתי לעולם שכבר הזדקן והתבגר, אבל אני הייתי צעירה ותמימה. דמיינתי את מוחי כארון ענק, משופע במגירות וכל סיפור או אגדה הייתי מקפלת באהבה ומכניסה למגירה הנכונה.
היו גם מגירות סודיות, כאלו שלא פותחים, לשם הכנסתי את הדברים המפחידים והלא נעימים בידיעה שלעולם לא יראו אור יום או לילה.
וכך החיים זרמו על מי מנוחות עד שהקורונה פרצה בחדווה לחיינו, ולא יכולתי יותר לטייל עם חברים, או לטוס אל-על ולמצוא ארצות ואגדות חדשות.
ברגע של דמדומים החלטתי ללכת לאקדמיה ובמקום לאגור אגדות, אמלא את המגירות בידע.
וכך מצאתי את עצמי יושבת מול המחשב בקורס הראשון שנראה מגניב ומעניין, "הפיזיולוגיה של המח" עתה הייתי בטוחה שגם אבין איך הארון הזה, שחבוי עמוק בתוך הגולגולת, בנוי.
לא כך קרה,
מהר מאד למדתי שאין שום ארון ושום מגירות, אלא, כדור הארץ בכבודו ובעצמו.
אמנם במקום הלוחות הטקטוניים והאוקיינוסים, יש שם רכסים ותללים, מעיינות וחריצים, שתי המיספרות ומסילות זורמות ומזרימות ניורוטרנסמיטורים והורמונים, ורק הם ולא המגירות הדמיוניות שלי קובעים מה יזרום ולאן.
ולפתע כל המגירות נפתחו, והחלו לזרום בין קורטקס אסוציאטיבי אחד למשנהו, בין המסילה המזולימבית לאמיגדלה והחדרים השונים, והכי מפחידה היתה המסילה הניגרוסטריאטלית וכל הגנגליונים שהתנופפו כמו בסטארטרק.
חלבוני הזיכרון , שמשום מה קיבלו צורה של חביתה מקושקשת (ויסלח לי האל או המרצה דר' אורי פלביץ), החלו לשלח אקסונים אל אזור הברוקה או הורניקה או השד יודע לאן.
ומדוע הקדמה כל-כך ארוכה תשאלו?
ערב אחד הכנתי לעצמי כוס קפה עם "קלואה", התכרבלתי בנוחות מול הטלויזיה כאשר על המרקע הופיע ראש הממשלה בליווי שר האוצר או להיפך, ופתחו את פיהם לדבר.
אך כנראה שחל שיבוש בפוטורצפטורים או שמא בתצלובת הראיה, ואולי בכלל פיתחתי אטקסיה חזותית, כי עיני ראו את מר נתניהו ומר כץ, אך אוזני שמעו אגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן: "הארגז המעופף" – וכך הם סיפרו עוד ועוד על יורש עצר עשיר, שהצליח לבזבז את כל הונו, עד אשר כל מה שנשאר לו זה חלוק פסים, ולאו דווקא יפה ומשובח כמו כותונת הפסים של יוסף, אלא סתם חלוק פסים טורקי, ונעלי בית טורקיות.
אז מה עשה הבחור החכם אתם שואלים?
נכנס לארגז נדוניה וטס לטורקיה, ומאחר ואף אחד עד היום לא ראה ארגז מעופף שכנע גיבורינו את כולם, שהוא האל הטורקי בעצמו.
ולמרבה ההפתעה, הטורקים האמינו, ובכדי להעצים את אמונתם, קנה הבחור המון זיקוקי דינור ומנצנצים אחרים והתעופף בשמי טורקיה מפזר רעמים וברקים וכוכבים מלאכותיים, אלא מה? שכח כי ארגז הנדוניה, עשוי עץ, וכשמשחקים באש הוא גם עלול להישרף, וכך האל הטורקי, נאלץ לוותר על מלכותו וללכת לחפש מקצוע אחר.
רגע אני מנסה לחזור למציאות,
מי פה האל הטורקי, ואיך הוא קשור לשני האישים שנואמים בטלויזיה שלי, והאם המדינה זה הארגז שנשרף בסוף הסיפור או שמא זו רק אני?
מחר קובעת תור דחוף לניורולוג או לפסיכיאטר, ואולי לשניהם כאחד, ועכשיו אנסה לכבות את סרט האימה שהאמיגדלה שלי מקרינה במלוא העוצמה הצבעונית.
הגיע הזמן שהניאוקורטקס יורה למערכת הדופמינרגית לעצור את נהרות הדופמין שזורמות אי שם במסילה המזולימבית. פתחתי את העיניים והשמש זרחה והאירה את המגירות הפתוחות.
