צער

ראש חודש סיון, עוד חמישה ימים ונגיע לחג הקציר, מתן תורה 

והשמים מכוסים עננים. כאילו הטבע בעצמו כואב את מציאות חיינו.

 מלחמה שאין רואים את סופה. חטופים שגורלם לוט בערפל , ומעל הכל השבר של הפילוג והשנאה.

 וכאילו להוסיף שמן לרגשי הכאב הקלף שקפץ לי הבוקר, מבשר על צער? 

האם אין תקווה שהשמש תאיר ונחזור לחייך?

 אך ככל שחץ הכאב העמיק לחפור בור בתוך ליבי, נזכרתי באגדה סינית: 

" אי שם בעבר הרחוק, בין מלחמות עקובות מדם בין הסינים להונים,

 חשיכה ירדה על הממלכה, ואף יועץ או חכם לא ידע למצוא מרפא.

 אנשים הזילו נהרי דמעות,

 וקיסר סין המיואש היה מוכן לשלם כל מחיר כדי להציל את עמו.

 רבים ניסו לחשי קסם ומדיטציות למיניהם אך העלטה והעצב שלטו בכל.

 והנה , יום אחד נער כפרי צעיר , נשלח להביא מים מהנהר.

 לקח כד חרס והלך לקיים את מצוות אמו,

 אך בגלל העלטה רגלו פגעה באבן נגף, והוא נפל ארצה.

 בניסיונו לשמור על פניו הוא שחרר את הכד, שנפל ונשבר.

 הנער התיישב על האדמה ומבטו ניתקל בגחלילית, אמנם האור שהפיצה לא היה גדול וחזק אך בכל זאת האיר את סביבתו,

 ומאחר והכד לא היה ראוי לשאת מים, כי הסדק היה גדול למדי, הוא החליט להכניס את הגחלילית לכד.

 האור פרץ דרך הסדקים של הכד, והאיר את דרכו הביתה.

 ולמרבה הפתעתו כל מי שפגש אותו התחיל לחייך, אנשים רבים ליוו אותו 

לביתו, ואף אמו לא כעסה על הכד השבור אלא חייכה למראה האור.

 השמועה הגיע לאוזנו של הקיסר, והוא ביקש שיביאו אליו את הנער עם הכד.

 בדרכו לארמון הנער האיר את לבבות האנשים, ואף הם החלו לחייך.

 כאשר הוא הגיע לארמון, הקיסר חיכה לו במרפסת וכל פמלייתו איתו,

 ובראותם את האור הבוקע מבין הסדקים של החרס גם הם התחילו לחייך.

 וכך בזכות כד שבור ניצלה ארץ סין"

 או כמו שאמר רבי נחמן מברסלב: 

                              "אין שלם מלב שבור"

אז אולי אם במקום להתעטף באבל ועצבות, נתכנס פנימה אל לבנו השבור והכואב ונאפשר לאור קטן לצאת החוצה ולאחד את הגוף הדואב.