פרשת תולדות - גרסת הבמאי
פרשת תולדות - גרסת הבמאי יש שתי דרכים להיות מנהיג: דרך אחת לשנס מותניים, לחפור בארות, להביא מים לציבור, ולנסות לבער בערות.
להיות עשו
בלי דוברים, בלי סטייליסטים, בלי טקסטורת פרווה שמודבקת ברגע האחרון.
רק תוכן, עבודה, ואמת פשוטה.
והשנייה:
להחליף תלבושת, להמציא נרטיב, להפעיל יח״צ, ולהיכנס לחדר ברגע הנכון עם “בגדי גדי” ומבט תמים-לא-תמים.
להיות יעקב.
לא מי שעובד אלא מי שיודע איך להיראות עובד.
וכאן נכנסת רבקה, האמא־מנכ״לית הראשונה בהיסטוריה.היא
זו שמבינה שכוח לא מעבירים לעובד אלא למי שמוכן להיות פוליטיקאי,
זה שיודע להתחפש הכי טוב.
והקטע הכי טוב?
כשהיא מלבישה ליעקב עור גדי, זה לא רק טריק מול יצחק.
זה בערך כמו שתעמוד מעל בעלה עם מיקרופון ותגיד:
“זוכר את העקדה? איך המלאך החליף את יצחק ב’אייל’?
אז כן… גם אני יודעת לשחק עם החלפות.
תעשה מה שאני אומרת.
רבקה רומזת ליצחק בעדינות של מסור חשמלי,
שהיא מכירה יותר מדי טוב את הסודות העמוקים של המשפחה
ובמיוחד את זה של איילים, גדיים ותחפושות עובדים אצלו מצוין כבר שנים.
בזמן שעשו מנסה להמשיך את מפעל חייו של אביו(וגם מתחתן עם בת ישמעאל,
כאילו אומר: “בואו נחבר בחזרה את משפחת אברהם לפני שניעלם…”)
יעקב ורבקה בונים מותג חדש לחלוטין:
עם, דגל, סמל, פסלון וכשרות.
אז פעם הבאה שמישהו יעמוד בפני הציבור ויאמר
“אני איש פשוט. מנסה רק להביא לכם מים…” תחשבו על עשו.
ולעומתו, כשתראו מנהיג שמגיע עם צוות איפור,
מצוות מניפולציה ותיק גדי קטן…תחשבו על יעקב ורבקה
כי בפרשת תולדות, כמו בחיים:
מי שחופר בארות לא תמיד מנצח.
מי שלובש את הבגד הנכון , כן.
ואם כבר אמרתי גרסת הבמאי, אזי יש עוד פנים למחזה:
ואחד מהפנים הריוני ופוליטי
רבקה, בת־שבע וכל האימהות של הפוליטיקה העולמית.
כשקוראים את פרשת תולדות היום, אי־אפשר
שלא לשאול אם זה באמת תנ״ך או פרוטוקול של ישיבת ממשלה.
רבקה, לכאורה אם אוהבת ומסורה,
“מקבלת נבואה”.
אבל מי שקורא בלי מסך הקדושה מבין מהר מאוד
שיש כאן לא מעט פוליטיקה, והרבה מאוד שליטה.
רבקה לא בוחרת ביעקב כי הוא “טוב יותר”.
היא בוחרת בו כי הוא ניתן לשליטה:
רגיש, צייתן, תלוי בה. עשו?
פראי מדי, עצמאי מדי, בלתי ניתן לכיפוף.
לא מתאים לאמא שרוצה לנהל את הבית ואת הירושה.
וזה מזכיר לי את בת־שבע
האמא שמכתירה את שלמה,
ואז דואגת להרוג את כל מי שעלול להפריע
ל“יציבות הממלכה”
אדוניהו, יואב, אפילו אבישג השונמית נענשת בבדידות.
פוליטיקה במיטבה.
ואיך אפשר בלי הפן האישי?
לא מפני שאני הייתי “רבקה”, (אולי כן)אלא מפני שגדלתי לצד אחות אהובה שזקוקה עד היום ליד מלווה.
ואני שהבנתי כמה קל להפוך לכוח שמנהל בחרתי לא להפעיל, לא לדחוף, לא לכפות.
וכך הפכתי בלי לשים לב ל"עשוית"
מעדיפה חופש על שליטה, ומתבוננת בחשש על כל מי שמשתמש ב“ נבואה, קול אלוהי"
כדי להנדס מציאות.
ובעצם גם בימינו ישנן“רבקות” ו“בנות־שבע”
הן לא נשארו במקרא .הן פועלות בשם
“רצון העם”, “רצון האל”, “טובת המדינה”,
אבל בפועל מנווטות הכול מאחור, מעדיפות מנהיגים שהם פחות
“עשו חזקים” ויותר “יעקבים רכים”.
ואז מתעוררת השאלה?
מי באמת מנהל את המדינה?
זה שמול המצלמות או זה ( זו…) שמאחוריו, בשלווה מסוכנת, מושך בחוטים ומספר לכולנו שזה
“רצון האל"
ולסיום המסך עולה על הורות שתלטנית, רעילה במסווה של אהבה.
רבקה ויצחק ההורים הראשונים בהיסטוריה שהמציאו את המשפט :
"אני לא משתמשת בילד , אני פשוט יודעת מה טוב בשבילו"
התורה אומרת
רבקה אוהבת את יעקב - יצחק אוהב את עשו
איזו משפחה לתפארת, חיבוקים נשיקות.
ערכים
שקרים
תחפושות
כמעט רצח
סך הכל משפחה נורמטיבית
אבל אם מתבוננים מעבר למיתוס ,
מבינים שאהבה פה דומה לאהבה של חתול לשק אוכל.
פרקטית, נוחה והכי חשוב - קלה לתפעול.
רבקה לא "אוהבת " את יעקב.
היא פשוט זיהתה בן שקל לשים עליו שלט:
" נכס מניב"
יעקב רך, צייתן ושקט, מה שנקרא
ילד שמגיע עם כפתור הפעלה, ושלט רחוק.
בדיוק כמו שצריך בשביל הפיכה שקטה בממשלת המשפחה.
ויצחק?
לא "אוהב " את עשו,
הוא בעיקר משתמש בו כמו שאנשים משתמשים בפילטרים של אינסטגרם,
כדי להראות פחות חיוור.
עשו השריר של החופש, הריח של השדה.
הדבר הכי פראי שיצחק היה מוכן להתקרב אליו מבלי להזיע.
וככה זה נראה כששני הורים מנהלים את משבר אמצע החיים שלהם דרך הילדים:
יעקב נשלח להתחפש לעז
עשו מאבד את הירושה שלו
רבקה מפעילה מבצע חשאי.
יצחק מאמין לפרווה של גדי, כאילו מדובר באיש זאב מהרי החושך ולא בבנו.
המשפחה מתפרקת, ואנחנו נשארים עם סיפור שאמור ללמד אותנו "ערכים"
או אם זה חינוך אז מה זה עונש?
ובסוף נשאלת השאלה היחידה שאף מלאך עוד לא ענה עליה.
כמה מאיתנו באמת אוהבים את הילדים שלנו
