

בילדותי שמעתי מסבי ז״ל שם חריג לליל ה־24 בדצמבר:
די שװאַרצע נאכט – הלילה השחור.
כילדה, המילים לא הסתדרו לי. הן התערבבו זו בזו: שװאַרצע, וַיְנַאכט, וַיין, בכי. נדמה היה לי שמדובר בלילה של צער, אולי אפילו של אבל על הולדת ישו. רק שנים אחר כך הבנתי שלא טעות לשונית עמדה שם, אלא זיכרון יהודי עתיק, דחוס, טעון היסטוריה

בקהילות אשכנזיות רבות כונה ליל חג המולד “הלילה השחור”. לא שחור כקללה, אלא שחור כהצללה.
לילה שאינו שייך לנו. לילה שבו הזמן היהודי מצטמצם. עבור יהודי אירופה זה היה לילה של סגירת תריסים, של זהירות דרוכה, ולעיתים של פחד ממשי.
ההיסטוריה זוכרת היטב כיצד דווקא בלב חג נוצרי התרחשו פרעות, עלילות דם ואלימות, שקיבלו לגיטימציה בשם קדושה. הזיכרון הזה, גם כשהוא לא נאמר במילים, עבר מדור לדור.
כשסבי סיפר לי על המנהג, לא שתקתי. שאלתי אותו בפשטות עיקשת של ילדה:
אם כך, הרי נולדו באותו יום עוד אינספור בני אדם.
מדוע גם מהם נמנעת זכות הלימוד?
האם בגלל תאריך אחד נגזר דינם להישאר בלי אור?
זו לא הייתה שאלה חתרנית. רק הגיונית. אולי אפילו תמימה.

סבי שתק רגע. לא מתוך מבוכה, אלא מתוך מחשבה. ואז חזר ללמוד.
לא כדי להתווכח,
אלא בפשטות גמורה.הוא אמר שהוא לומד:
בלי נאום, בלי אידאולוגיה, הוא תיקן מנהג עתיק.
הוא לא ביטל את הזיכרון ההיסטורי, אך סירב לתת לו לשלוט.
הוא לא מחק את הפחד, אך בחר להרחיב את גבולות החסד.
אם התורה עלולה להיסגר – היא תיפתח לרווחה.
אם יש לילה שחור – האור ימצא בו דרך אחרת.
רק שנים אחר כך הבנתי:
זה היה תיקון עולם קטן.
לא פולמוסי, לא הצהרתי, אלא אנושי מאוד.
תיקון שאומר שהתורה אינה רכוש של לוח השנה, ושזיכרון של סבל אינו חייב להפוך לגבול מוסרי.

אפשר לזכור.
ואפשר גם לבחור אחרת.אולי זה סודו של הזיכרון הזה:
לילה שכונה שחור,
ילדה ששואלת שאלה בהירה,
וסב שמדליק אור שאינו מבקש רשות.