די שװאַרצע נאכט

זיכרון יהודי, מנהג עתיק ותיקון קטן אחד

                        לילה ששמו צבע

בילדותי שמעתי מסבי ז״ל שם חריג לליל ה־24 בדצמבר:
די שװאַרצע נאכט – הלילה השחור.

כילדה, המילים לא הסתדרו לי. הן התערבבו זו בזו: שװאַרצע, וַיְנַאכט, וַיין, בכי. נדמה היה לי שמדובר בלילה של צער, אולי אפילו של אבל על הולדת ישו. רק שנים אחר כך הבנתי שלא טעות לשונית עמדה שם, אלא זיכרון יהודי עתיק, דחוס, טעון היסטוריה

                        הלילה שאינו שלנו

בקהילות אשכנזיות רבות כונה ליל חג המולד “הלילה השחור”. לא שחור כקללה, אלא שחור כהצללה.  

לילה שאינו שייך לנו. לילה שבו הזמן היהודי מצטמצם. עבור יהודי אירופה זה היה לילה של סגירת תריסים, של זהירות דרוכה, ולעיתים של פחד ממשי.

 ההיסטוריה זוכרת היטב כיצד דווקא בלב חג נוצרי התרחשו פרעות, עלילות דם ואלימות, שקיבלו לגיטימציה בשם קדושה. הזיכרון הזה, גם כשהוא לא נאמר במילים, עבר מדור לדור.

                  מנהג של אור מונמך

מתוך המציאות הזו נולד מנהג מוזר, לא כתוב, חצי-עממי וחצי-מאגי:
בלילה הזה  

                           לא לומדים תורה, משנה או תלמוד,

 כדי שזכות הלימוד לא תיזקף לעילוי נשמתו של ישו. התורה נתפסה כאור. ובלילה הזה, כך האמינו, מוטב להנמיך אותו. לא מתוך שנאה, אלא מתוך זהירות. מתוך רצון לשמור על גבול ברור בין עולמות.

שאלה אחת קטנה

כשסבי סיפר לי על המנהג, לא שתקתי. שאלתי אותו בפשטות עיקשת של ילדה: 

אם כך, הרי נולדו באותו יום עוד אינספור בני אדם.

מדוע גם מהם נמנעת זכות הלימוד?

האם בגלל תאריך אחד נגזר דינם להישאר בלי אור?

זו לא הייתה שאלה חתרנית. רק הגיונית. אולי אפילו תמימה.

תיקון בלי הצהרה


סבי שתק רגע. לא מתוך מבוכה, אלא מתוך מחשבה. ואז חזר ללמוד.
לא כדי להתווכח, 

לא כדי להוכיח,

 אלא בפשטות גמורה.הוא אמר שהוא לומד:

                              לעילוי נשמתם של כל ברואי עולם.

בלי נאום, בלי אידאולוגיה, הוא תיקן מנהג עתיק. 

הוא לא ביטל את הזיכרון ההיסטורי, אך סירב לתת לו לשלוט.

 הוא לא מחק את הפחד, אך בחר להרחיב את גבולות החסד.

 אם התורה עלולה להיסגר – היא תיפתח לרווחה.

 אם יש לילה שחור – האור ימצא בו דרך אחרת.

זיכרון שבוחר

רק שנים אחר כך הבנתי:

 זה היה תיקון עולם קטן.

 לא פולמוסי, לא הצהרתי, אלא אנושי מאוד.

 תיקון שאומר שהתורה אינה רכוש של לוח השנה, ושזיכרון של סבל אינו חייב להפוך לגבול מוסרי.

אפשר לזכור.
ואפשר גם לבחור אחרת.אולי זה סודו של הזיכרון הזה:
לילה שכונה שחור,
ילדה ששואלת שאלה בהירה,
וסב שמדליק אור שאינו מבקש רשות.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.