מסע או מטע


השקדיה פורחת ושמש פז זורחת?

לא ממש נכון,אבל אכן טו' בשבט הגיע 

וזה הזמן לחגוג, לשתול עצים ולאכול פירות יבשים. 

הטו' בשבט שלי היה רק פירות יבשים, כי מי שותל עצים כשהוא יושב על מזוודות?

סבי נהג לתרץ: ''מחר עולים לישראל, מחר נוטעים בירושלים.''

 לפעמים חשדתי בו שאינו מבין את קצב הזמן, ועל כן לא ברור לו שלמחר יש תאריך ברור,

 מאידך אולי הוא חי בזמן מעגלי ולא לינארי, כמו חוני? 

חוני המעגל, הזה שמספרים עליו שיום אחד יצא מביתו וראה זקן אחד נוטע עץ חרוב.

 אמר לו חוני: ''מדוע נוטע אתה עץ חרוב, הלא לא תוכל לאכול מפריו, 

הנך זקן בא בימים, ועד שהעץ ייתן פרי יעברו כשבעים שנה נוספות.'' 

ענה לו הזקן: ''כשם שנטעו אבותי לי, אטע אני לבני.''

 התיישב חוני בצל אחד העצים והתנמנם. 

כאשר התעורר גילה שחלפו שבעים שנה, ונכדו של הזקן מלקט חרובים. 

קם חוני והלך לבית מדרשו. 

''סבא''- הקשיתי:''ומדוע לא ניטע עץ, וכשנעלה לישראל גם העץ יעשה עלייה?'' 

באותה תקופה עדיין חלמתי להיות חקלאית ולגדל פירות מיוחדים. 

''אי אפשר, כי העץ צריך את אדמתו איתו, אחרת ימות''-הייתה תשובתו. 

וכך נשארתי עם קערת צימוקים ומצפה בכליון עיניים למחר הזה, 

ליום בו אוכל לטעת עצים. 

עברו ימים, חלפו שנים והנבואה של סבי התגשמה, אלא ששכח הוא לספר לי :

"כי האדם עץ השדה ", וכאשר עוקרים אותו, אפילו מסיבה נעלה,

כדאי לעוקרו על שורשיו ואדמתו עמו.

וגם אם יגיע לגן עדן, תמיד יהיה נטע זר, צבעו יהיה שונה, מבטו יהיה זר

ושלא נדבר על נוסח תפילתו שלא יתאים לזמן ומקום.

וכך שוב חוזרת אני לידידי חוני המעגל, שמתעורר אחרי שבעים שנה ורואה את פירותיו  של העץ,

ורץ אל בית המדרש, לספר לחבריו, וללמדם דברי תורתו....

הבריק בחוכמתו כרגיל אך אבוי, אף אחד לא הכירו, זר גמור היה בשבילם.

יצא החוצה ונשא קולו בתפילה, וביקש:

                            "חברותא או מיתותא" 

חס עליו הבורא ושלח את מלאך המוות לאספו אל חבריו.

   זוג ידיים דביקות חיבק אותי חזק:"אל תיעצבי סבתא, אני אדאג שתמיד תיהיה לך חברה.

בואי לשתול  תפוזים."

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.