חיי נצח של המילה


כתבי אינם נשרפים

הדבר הכי אהוב עלי בילדותי היו סיפוריה של סבתי. היא הייתה מעיין בלתי נדלה של סיפורי עמים וסיפורי תנ"ך ומשנה ומה רק לא. אבל אם באגדות העלילה הייתה משתנה בהתאם למצב רוחה או מזג האויר, הרי כשהייתה מספרת מאוצר אגדות התנ"ך, העלילה הייתה נשארת זהה. כששאלתיה לפשר הדבר, ענתה לי שכך כתוב ומילה כתובה אי אפשר לשנות, יש לה (למילה) חיי נצח. לא אהבתי את תשובתה אבל לא יכולתי להתווכח. לימים למדתי לקרוא וסבי לקח על עצמו את מלאכת ההוראה. מה רבה הייתה הפתעתי כאשר בבואו ללמדני משנה, קרא לה (למשנה) "תורה שבעל פה".


"אז למה היא כתובה?" הקשיתי, נזכרת כמה כעסתי על חלק מהסיפורים שאי אפשר היה לשנות בהתאם למצב הרוח.

"כי רק למילים כתובות יש חיי נצח" הסביר סבא.

במרדנות של ילדה בת שש, רצתי לארון הספרים וזרקתי אחד אקראי לתוך האח הבוערת, נראה עכשיו איך המילים שורדות. סבי קם מהכיסא לקח מחתה (כלי להעברת גחלים), הוציא את הספר מהאח, כיבה את האש מדפיו הבוערים ורק אז נפנה אליי.

"אפשר לשרוף נייר, אבל האותיות - הן פורחות באויר, עולות לפני בורא עולם ודורשות את עלבונן" אמר לי.

לא הטלתי ספק בדבר האותיות, סבא ידע המון דברים, כל חייו למד אז כנראה שהוא צודק. אבל הספר המפוחם שהיה מונח ליידו היה ברוסית, לא בשפת קודש. כנראה שהמבט המבולבל על פניי גרם לו להמשיך בהסבר: "זה לא משנה באיזו שפה האותיות. כל שבעים הלשונות ידועות לפניו, ולכן כולן קדושות".

חלפו אי אלו שנים ומצאתי את ספרו הנפלא של מיכאל בולגקוב "השטן במוסקבה". שוב הופתעתי כאשר מצאתי בין דפי הסיפור את המשפט שלמדתי מסבי ז"ל: "כתבי יד אינם נשרפים, ואינם נעלמים לעולם". הרגשתי חיבה מיידית לסופר, וקראתי פעמיים את הספר.

בינתיים העולם התקדם לדיגיטל, ההודעות נכתבות ונמחקות במהירות הביט, ונראה שכוחן של האותיות נשכח. ובאמת לך תתייחס לכל אות, כשבלחיצה מוטעית של האצבע כל מה שכתבתי נעלם. הפסקתי לכתוב, העדפתי להעביר מסרים בשיחת טלפון. מרוב הקצב המסחרר של החיים שוכחת חברים, כי המספר אבד או עברו לעיר אחרת, עד שהמגפה העולמית סגרה אותי (כמו עוד מלא אנשים) בבית. לאחר שסיימתי לצפות בכל הסדרות (לא בטוחה שזוכרת את תוכנן) והיד השתתקה מרוב סריגה, החלטתי לפנות את המגירות, במיחד אלו המלאות בדוחות עירייה, חניה או מהירות, ודווקא במגירה הזו מצאתי אוצר.

חברתי היקרה ציפורה לוריא ז"ל הייתה שכנתי בישוב קטן, של חמישים בתים בערך ולכולנו היו טלפונים, אבל היא התעקשה להשתמש בפתקים. "רוצה להיפגש לקפה?" פתק מאוייר בפרחים חיכה לי בתיבת הדואר. הליכה לסרט - עוד פתק, ואם היינו קובעות פגישת עבודה - זה היה מכתב בן שלושה עמודים. ציפי כתבה מכתבים ופתקים, לפעמים הייתי מתעצבנת ושואלת למה היא לא יכולה להתקשר, והיא בנועם הייתה עונה: "הרבה יותר נחמד לקבל מכתב". בחורה של פעם.

היום כשהחזקתי את אחד המכתבים של ציפי, ראיתי את חיוכה ואפילו, נשבעת לכם, עלה טעמו של שטרודל התפוחים בפי. הבנתי את מה שהסביר לי סבא.

הכתוב לא נעלם לנצח, הוא מלווה אותנו ביום יום, ודווקא בימנו כשנמנע מאיתנו לתקשר אחד עם השני, אפשר וכדאי לאמץ את המנהג העתיק, של כתיבת מכתבים לחברינו ואהובינו. כמו מנחם מנדל של שלום עליכם, או חברתי ציפורה לוריא.

ואפשר גם בדיגיטל. לאחרונה הבנתי שגם המחשב שומר על הכתוב

לנצח.


הסיפור מוקדש לחברתי הנצחית ציפי לוריא.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.