התחפשתי לעצמי


התחפשתי לעצמי


מהיום שהצלחתי להחזיק בידי מספריים ולחתוך, היה לי ברור מה היעוד שלי: מעצבת תחפושות כמובן.

הראשונה הייתה שמלת נשף של אמי. עד היום אני מרגישה את המשי הכתום בין אצבעותיי. מבט חטוף והתחלתי לגזור ולעצב את צורתה מחדש, נחשול המשי שנפל לרגלי היה מאפשר עוד אין ספור תלבושות. כבר התכוונתי להכין שמש גדולה ועגולה, כאשר אמי נכנסה לחדר ובצעקה פתאומית עצרה אותי באמצע הגזירה.

"מה את עושה! מה עשית לשמלה שלי?!" הזדעקה למראה המחזה אך בטרם הספיקה לתפוס את ידי - התערבה סבתי ובצחוק של חיבה עצרה אותה: "תראי איזה דיוק בגזרה, ממש לא אופייני לילדה בת 4, את צריכה להיות גאה שיש לך בת כל כך מוכשרת"

"נראה אותך שוויגער (חמות) צוהלת ושמחה כשהיא תהרוס את אחת משמלות התחרה שלך, או תחליט לעצב מחדש את השטיח הפרסי..." – אמי יצאה מהחדר, הלא אף אחד לא מתווכח עם סבתי.

לאחר יומיים עיצבתי מחדש את שמלת התחרה השחורה של סבתי, והיא עדיין חייכה ואף מחאה כפיים, ובארוחת שישי המשפחתית הודיעה לכולם כי ברור שנולדה מעצבת תלבושות מהוללת.

עברו שנים ובהחלט נהניתי לייצר תלבושות ותחפושות תיאטרון, כי כמו אז גם היום, אינני יודעת לחתוך ישר ועל תפרים בכלל אין מה לדבר. מבחינתי תפר ישר עובר בין שני קווים אקראיים. ובהחלט נהניתי ללבוש את אותן שמלות כשל מלכת אנגליה, כפי שכונו בלגלוג בפי חברי, ויותר מאוחר להיות "האמא פאדיחה" של ילדיי. רק יום אחד בלוח השנה העברי לא גרם לי לצהול ולשמוח, ואפילו לא להתחפש.

בהגיע חג פורים לא יכולתי להתחפש. לא הצלחתי להתחבר לחג והקרנבל, כשכל הבנות סביבי התחפשו לאסתר המלכה אני ישבתי בג'ינס וניסיתי להבין למה כולן רוצות להיות מלכה, הרי התפקיד שלה משעמם, כולם מחליטים בשבילה מה לעשות והיא פשוט כלום.

כשבגרתי התעצבנתי ממש על הסיפור של אסתר המלכה; שני גברים מעבירים אותה מיד ליד. במה שונה מרדכי היהודי מאברהם אבינו בתנ"ך? גם אברהם אבינו ניסה למכור את אשתו שרה, פעם לאבימלך מלך גרר ופעם לפרעה:

"...ידעתי כי אשה יפת מראה את... אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך..."

מה יש, רוצים עושר וכבוד? תשיגו לבד, תלחמו או תעבדו, תפתרו את הבעיות שלכם לבד, על כוס יין או בירה אל תערבו את נשותיכם ובנותיכם בסיפור!

ולמרות שלא אהבתי את החג, המשכתי לתפור תחפושות לילדיי וחבריהם, אחד ביקש להיות "דורותי", השני "כיפה אדומה", השלישי "מלכת אנגליה" וכדומה, אולי אפילו שמחתי בסתר שליום אחד בשנה ירגישו את הנטל הכבד של הנשיות.

עד השנה. המהפך היה כמעט בלתי מורגש, התגנב בצעדים חרישיים מהדלת האחורית, לא נתבקשתי לתפור שמלות נסיכה או מלכה, אפילו לא של דמות קולנועית אחרת.

"אני רוצה להיות בקבוק סירופ מייפל" – ביקשה שירה.

מה פתאום בקבוק, למה זה שייך בכלל, איך עושים אותו, ועם מה אוכלים אותו ולמה? ואם זה לא הספיק להלם הקרב בו הייתי שרויה, היא גם הודיעה לי שהיא מתכוונת לקרוא את המגילה בבית הכנסת.

לא הבנתי איך הילדה העצמאית הזאת מוכנה להשתתף בסיפור כל כך מעצבן.

ואז (זו הפעם האחרונה שאשתמש במילה הזו) הגיע המורה הנפלא שלה לקריאה בתורה, שמשון, והסביר בנועם קולו:

"כל הסיפור הוא בעצם תחפושת, יודעת את שבפורים חייב אדם להשתכר עד דלא ידע (להבדיל) בין ברוך מרדכי לארור המן? אבל בהחלט יידע שברוכה אסתר, כי בין שני הגברים הללו אין לדעת אם מעשיהם נבעו מתאוות בצע או רדיפת כבוד, אבל רק אסתר הצילה את עמה באמת. למרדכי לא היה פתרון לבעיה, לא אסטרטגיית לחימה, ולא אפשרויות בריחה, הוא רץ אל ארמון המלך בתקווה שאסתר תעזור. ודווקא היא, האשה היפה בארמון הבינה מה הבעיה שלהם, היא בנתה להם תוכנית מפורטת

" לך כנוס את כל היהודים..."

הדרך לנצח במלחמה או בשלום, היא רק בלאחד יחד את כל הפלגים היריבים, ואת זה יכולה לראות רק אשה.

חייכתי לשירה ולשמשון, והוספתי בליבי - הגיע הזמן להתחפש לאסתר המלכה, ובעצם גם סירופ מייפל הולך טוב.

וכל המרבה במתיקות העולם, הרי זה משובח.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.