מקור החתולה המצרית - סכמת'


האגדה מספרת, כך מתחילים סיפורי מיתולוגיה בדרך כלל, נכון? 

אז הסיפור שלנו יתחיל קצת אחרת. 

דע מאין באת ולאן אתה הולך... ( עקיבא בן מהלל משנה, פרקי אבות) 

האדם באשר הוא מחפש השתייכות וזהות, כולנו או לפחות אני, רוצים לראות קווי דמיון בפני הורינו וזקנינו. משמח אותנו להידמות בצבע עינינו ועורנו לאבות אבותינו הקדומים, וכך מהיום שאני לפחות זוכרת את עצמי היה ברור לי מדוע צבע עיני שונה מזה של אולגה חברתי, ומדוע השמש על אף היותה רחוקה וקרה משזפת את עורי.

הלא מוצאי מבני אברהם, ועל כן לא רק צבע עיני ועורי שונה, אלא גם המציאות של נדודים אי שם אל הארץ המובטחת , הם צו בל יעבור. 

וכמו שהאל ציווה על אברהם "לך לך.." המשיך סבי ללמדני, באו גם חכמי המשנה והתלמוד, אף הגדילו לעשות ודרשו לדעת את הנתיב. וכך אמנם היה לי ברור שעלי ללכת ולספק את יצר הנדודים של בני עמי, אך כל זה לא הסתדר לי עם אהבתי לחתולים, ולא סתם אהבה אלא אהבה של דור שני, גם סבתי החכמה טיפחה אוסף חתולים נאה בחצרה, ובן טיפוחיה המיוחד היה כמובן חתול שחור. 

וכפי שידוע לכולם חתול איננו נודד, הוא אמנם הולך לאן שבא לו, וחוזר מתי כשהרצון עולה מלפניו, אך אינו עוזב את הטרטוריה הפרטית שכבש. ובוקר בהיר אחד נפל מבטי על פסל אישה- חתול, כאן מיד התעוררה סקרנותי, והחלטתי שאולי לפני שאמצא לאן אני הולכת , אבדוק מאין באתי.

" מחתול שחור ולבן , כמובן" – לחשה הגורה השחורה בידי.

האל המצרי אמון - רע וביתו החתולה המצרית

וכך היה סיפור המעשה, לאחר שהאל  "אמון-רע" ברא את האנושות, ונתן להם את אדמת הנילוס הפוריה, הוא החליט גם לברוא את ציר הזמן הליניארי, ולהפוך את עצמו לפרעה הראשון של מצרים.

החליט ועשה, וכך נכנס לגוף פיזי שאותות הזמן לא פסחו עליו, וככל שהלך והזדקן, כך גברו כוחות המרד במצרים, בני עמו זנחו את דרכיו, והפסיקו להביא לו מנחות.

בצר לו פנה אמון-רע, אל עינו הימנית וביקש את עצתה.

"החוטאים צריכים אלה שתפחיד אותם, כי רק כך יחזרו ליראת חטא" – היתה עצתה של העין.

אמון-רע לא חשב פעמיים, ומיד ברא את באסטת' או סכמת' ( תלוי את מי תשאלו) יצר לה גוף של אישה וראש של חתול שחור.

"הו, בתי היקרה "- אמר לה האל:" מהיום תפקידך יהיה להסתובב בין אנשי מצרים, תושבי נילוס הקדוש, והרגם, מזונך יהיה דמם הניגר, ולא יהיו בך רחמים או חמלה."

ובכך שחרר את האלה אל המרחב, בתוך זמן באסטת' (סכמת') הפכה את מימי הנילוס לנהר של דם, ואף בן אנוש לא יכל לה.

או אז חזרו החוטאים אל האל, והתחננו לרחמיו, והבטיחו יותר לא לסור מדרך הישר.

קרא אמון-רע לבתו, וביקש ממנה שתחדל ממעשי הרצח. אך באסטת' (סכמת'), סירבה לבקשת אביה, כי רחמים לא היו בה, ואף איימה עליו שאם ינסה לעוצרה, היא תשתה את דמו.

ביודעו שלמרות היותו אלוהי, הוא שוכן בגוף בן תמותה, נסוג אמון -רע, מהויכוח, תחת זאת החליט להתחכם לה. קרא לחרטומי מצרים ונתן להם עצה, כשבאסטת' (סכמת'), תתקרב אל שערי העיר, שימו לה חביות מלאות בשיכר, ובחביות אלו תשרו קורה של עץ דולב, שצבעו כצבע דם אמיתי, ולא אדום מידי ולא ורוד, וכך כשבאסטת' (סכמת') תבוא אל העיר, היא תשמח כי תיהיה בטוחה שהבאתם לה מנחת דם. 

ואכן, האלה התלהבה ביותר מהמנחה שקבלה, והחלה לגמוע בצמא את תכולת החביות, ומאחר ומעולם לא טעמה שיכר, לא ידעה מה היא שותה, הטעם היה ערב לחיכה, וכשסיימה את החבית השישית התמתחה על הקרקע, והניחה את ראשה על משהו רך, זה היה אביה, אמון-רע, שישב ליד בתו וליטף את ראשה. 

היא גרגרה בנחת ומצב רוח טוב.

"האם לא יותר טוב כך" – שאל אמון-רע.

"אכן נחמד לי" – ענתה האישה חתול. 

"אם כך, כשתפגשי חוטא, תשתי את דמו, אך עם שאר בני אדם, תלטפי" מתאים לי חשבתי. 

החתול וחז"ל

אבל למען האמת גם חז"לינו הזכירו חתולה לטובה ..."באם לא היינו מקבלים את חוקי התורה, היינו צריכים ללמוד ניקיון מחתול.

הולכת לשטוף ידיים.

ואתם?


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.