אני מאשים! מאת בני, יהודה

אני אוהבת מסיבות יום הולדת, אולי כי לא חגגו לי , כי כפי שנהג סבי להעיר:  יום הולדת היה לפרעה, לנו יש בת מצווה או בר מצווה, וזהו" ואולי סתם כי מסיבה זה תמיד כיף, ויש למה להתכונן, אלא שמסיבת יום הולדת האחרונה שחגגנו ברב עם והדר, היתה הבת מצווה של הנכדה שלי. 

אם קיוויתי לעשות משתה ברב עם, הרי בחירתה לא אפשרה זאת, היא רצתה לציין את הארוע המיוחד, בהצטרפות לקהילה, ומה יכול להיות יותר סמלי, מקריאת התורה בבית כנסת?

וכך לאחר שעלתה לקרוא את "הפרשה" , ואנחנו התכבדנו בעליה לתורה, סוכם שהמסיבה תיערך במועד מאוחר יותר. אלא שבמועד שנקבע, פרצה קורונה לחיינו וטרפה את כל התוכניות, ושיבשה את חיינו כמעט ללא הכר.

שוב לא חגגנו ימי הולדת, כי מה הטעם בלהכין מטעמים ועוגות ולבסוף לחסל את כל הקלוריות לבד?

וכך במקום להכין עוגה, החלטתי להתיישב ולהכין רשימת יום כיפור, ממילא הרגשתי יותר את יום הדין מאשר נשף פורים. אך כשלקחתי עיפרון ונייר, גיליתי שבני יהודה, (שכבר הכין פעם מסיבת יום הולדת פרטית לעצמו ולסבתו בהיותו בן 10 בלבד, על זה בסיפור נפרד) הכין רשימה מפורטת של השנה האחרונה.

הרשימה של בני, יהודה - "אני מאשים!"

"שנה, שנה שלמה שהמגיפה איתנו.
שנה שלמה להתכונן, לחזק את מערכת הבריאות לקראת העומס ולהוביל תקנים, מיטות וציוד רפואי, לשפר את מערך בריאות הנפש.
שנה שלמה להתאים את מערכת החינוך למצב, לעדכן ולרענן את תוכניות הלימודים.
שנה שלמה לבנות מערך תמיכה לעסקים.
שנה שלמה, ובסוף הילדים מבזבזים את הזמן על זום חסר ערך, לא לומדים שום דבר, תקועים במסכים, משמינים ונכנסים לדיכאון.
שנה של דיונים, ובתי החולים כורעים תחת העומס, ומערך בריאות הנפש קורס.
שנה, ועשרות אלפי עסקים מתפוגגים, ושנים של צמיחה כלכלית נמחקות.
שנה שלמה המגיפה המחורבת הזאת איתנו, והאסטרטגיה היחידה של נתניהו היא לדבר עם נכדים של אדמו״רים, להתפלל, ולקוות לנס.
לנוע בין ״תעשו חיים״ ל״כולנו הולכים נמות״, לסירוגין.
לפעמים באותו שבוע.
שר החינוך המנותק,
שר הבריאות הממלמל,
שר השטייניץ החופר,
ראש הממשלה המתמרן. 

מה לעזאזל עשיתם בשנה האחרונה? איפה הייתם עד עכשיו? לא פחות מזה, איזו אסטרטגיית יציאה אתם מתכננים במקום הספינים, ההבטחות וההצהרות הריקות"

ומול הרשימה, החסידים שלי, תמיד החסידים שלי

קראתי את רשימתו, וחשבתי מדוע לא ננהג כמו חסידים מהסיפור שלי:

היו היה רבי, שניאור זלמן מלאדי, ליתר דיוק, מייסד שושלת חב"ד, עם עדת חסידים נאמנה, שכמקובל שלמו לו "רבי געלט".
הרבי לימד אותם, חיתן אותם, דאג לבריתות ובר מצוות וכמובן דאג לברכם בכל מעשה ידיהם.
ואילו החסידים עיבדו את אדמתם החכורה ושילמו את מיסיהם לפריץ ודאגו למעשר מכובד עבור הרבי.
כל העסק התנהל למופת, עד ששנה אחת הקב"ה (או הטבע האכזר) החליט לעצור את הגשמים.

אין גשם – אין יבול, ואם אין יבול אין איך לשלם את המיסים.

רצו החסידים אל הרבי וביקשו ברכת גשם, והרבי פתר אותם בברכת שלום והבטחה שיהיה טוב.
עובר זמן מה ועננים לא נראים באופק, שוב רצים החסידים אל מושיעים, והוא כדרכו בקודש, מברך ומבטיח להתפלל על הגשם.
הזמן חולף ואפילו ענן נוצה בודד לא נראה , חוזרים האומללים אל הצדיק, מביאים תשורה גדולה, ומתחננים, וכבודו?

מברך אותם בברכת שפע ומשלח לדרכם.

יוצאים החסידים, בוכים ואבלים מביתו של הרבי, כשלפתע נקרה בדרכם נכדו, מנחם מנדעל, (הלא הוא הצמח צדק),והוא רק ילד קטן כבן חמש. רואה את האנשים הבוכים, ומבקש לדעת מדוע.

החסידים מספרים את השתלשלות המאורעות, ונאנחים בצער.
הילד מביט בהם בהשתאות ואומר :" תחזרו לסבא שלי, וכך תאמרו לו אם אתה רבי (מקבל כספי פדיון) תדאג שיירד לנו גשם , ואם אינך מסוגל אז תוריד את הכובע (תפסיק לקחת את כספינו)

החסידים קצת נבהלו, אך מאידך לא היה להם מה לאבד, מלבד אולי את הרבי ועצותיו, ואכם כך עשו. 

הרבי שמע את דרישתם, נאנח ואמר:" אין ברירה, יהיה לכם גשם" ומסתיים הסיפור (כמו שאני אוהבת) בסוף גשום ביותר. 

אז אולי הגיע הזמן ידידי להפסיק לממן את אלו שלא יודעים לפתור את בעיותינו הקיומיות, ולא לצאת עצובים ובוכים ולצפות שדבר מה ישתנה.