רשימת המטלות אף פעם לא מסתיימת, ואולי טוב שכך, כי אם נסיים את כל הרשימה איזו סיבה תשאיר אותנו בעולם החיים?

אחד הדברים שהפחידו את הגרוש שלי, מה יקרה אם נסיים את המשימות? אזי השעמום הנורא יעטפנו בענן שחור וכבד וזהו.
 אך מאידך שמעתי אין ספור פעמים את סבתי מעירה לי :"עבר זמנו – בטל קורבנו", או בשפה פחות מליצית אם לא הספקת לאכול את ארוחת הבוקר, לא תוכלי להשלימה בצהריים, (זה במקרה והתחננתי לקורנפלקס עם סוכר).

וכך בין כל הסיפורים שהתרוצצו במוחי וביקשו לצאת אל המקלדת כמעט שלחתי את זה המתעקש על כאן ועכשיו אל תהום הנשיה. אצבעותי האירו והעירו לסיפור, שיחכה אולי לפסח הבא, ואם לא יהיו ארועים או נושאים חשובים יותר אזי גם הוא יבוא אל מקומו. 

על שום מה חגיגות חג פסח שני?

אלא מה, כמו מאבק איתנים בין אור לחושך רעם קולו של סבי: "האל הטוב מוצא פתרון גם למאחרים", והראיה לכך, "פסח שני".
וולאלו המתמצאים פחות בנבחי המסורת היהודית, אפרט את מה שלימדני סבי: ביד בניסן, בכל שנה ושנה חוגגים אנו את חג הפסח, אבל קורה שיש אנשים שיש להן סיבות מוצדקות שמנעו מהם לחגוג בתאריך הנקוב, אז מה יעשו? האם יצטרכו לחכות שנה שלמה ללא חג חרות? לא ולא, כעבור חודש בדיוק בתאריך יד' לחודש אייר, יבואו ויחגגו בדיוק באותה המתכונת כמו בחג המקורי, רק שלא יצטרכו לשרוף או למכור את החמץ. 

ויש אף איזכור בספרו של בנימין מטודלה "אלו מסעות" (ספר מהמאה ה13), שביום זה היו עולים יהודים ומוסלמים לקברו של בר יוחאי במירון, וכך מספר גם הר' משה באסולה, שהשתתף בשיירה של יותר מ1000, שעלו למירון לחגוג את חג "פסח שני".

רגע רגע, תאמרו התבלבלת, הלא למירון עולים בלג' לעומר, יום ההילולה של הרשב"י, אלא מה זו מסורת מאוחרת יותר שנוצרה בהשפעת מקובלי צפת. 

וכל ההקדמה הארוכה הזו לשם מה היא? התשובה פשוטה ולא מיסטית כלל, הסיפור שבמקור חיפש דרך לצאת בערב ליל הסדר, או ליתר דיוק בפסח המקורי, הלך לאיבוד בין נקיונות האביב לסיבוכי המצה, ועכשיו הצליח למצוא את דרכו אל המקלדת, אבל לא רק הסיפור, אלא ביום במוצאי שבת , ה14 למאי, וה15 בו, נחגוג את החג המוזכר בספר דברים :"פסח שני" מוקדש לכל המאחרים.

30 גרם ב40 שניות 

דמדומי ערב השרו אפלולית נעימה על סלון ביתי, מסתירות את האבק על הרהיטים, בפעולה אוטומטית לחצתי על הקומקום וכיוונתי את הרדיו לגל"צ , קולו המחספס של ליאונרד כהן בקע מהמקלט, מברך את הלילה היורד על העיר, פיתוי נעים מול המכוניות השועטת במהירות מופרזת וצופרות מתחת לחלוני.

דלת נפתחת קרעה את חוט הרהורי, לפתתי בחוזקה את כוס הקפה :"מי יצא או נכנס?" "זו אני "- קולה הגבוה, צורמני משהו של אחותי :"נשאר שבוע...".
 כמדי חג , אחותי הדואגת לתיקון נשמתי משדלת אותי לדבר "מצווה", והפעם ללמוד הלכות פסח. 

"בואי איתי אל הרב" – התחננה: 

"זה חשוב במיוחד השנה, עם כל הפילוג והבלגן שהולך פה, אם המשיח לא יבוא – כולנו נלך לאבדון!" 

"אבדון" – חזרתי על דבריה, מתבוננת בספל הקפה שבידי:"קדחת האביב משפיעה גם עלי, תאמיני שגם לחלונות הגעתי, למרות שלא נראה לי שיש עלים חמץ" – התבדחתי.

היא לא צחקה, מאז ומעולם הייתה תמימה, מאמינה באמונה שלמה, הרב אמר – אז הרב אמר, ואם לא מקיימים, אז אש הגיהנום, כף הקלע, חבוטי קבר ושאר מראן בישין, סבל נצחי ועונש מתמשך. 

מבטה הכמעט מיואש גרם לי לחוסר נוחות: "תקשיבי, אני ממש לא מסוגלת לשבת שעתיים בשיעור, אבל לכי ,תלמדי ותספרי לי, וכך שתינו נצא נשכרות, אני אנקה את הספריה, את רואה שהיא מבולגנת? ואת תספרי לי אחר כך מה הרב אמר, מבטיחה שאקשיב." 

הנפתי את ידי והקפה נשפך על מכנסי, ועם תלתלי הפרועים נראיתי כל כך מגוכחת שגרמתי לה לחייך.

היא יצאה לדרכה משאירה אותי בחשיכה , כשברקע עדיין מתנגן : Dance me to the end of love , השיר עורר גל זכרונות עמומים, מתי שמעתי אותו לראשונה, ומה קשר שלו לפסח? ליאונרד כהן יהודי? מה התכוונתי לעשות עכשיו? 

התישבתי על הספה, עיני נעצמו והמציאות נמוגה אל עננה גלקטית של ריחות העבר עם צלילי העתיד, מנסה להזכר מה אני עושה כאן, ולאן ברצוני להגיע..... 

התעוררתי לקול דפיקות רמות בדלת, כאלה שלא מבשרות טובה, מבט חטוף על הממיר, השעה כמעט 4 לפנות בוקר. "שוב אחד הילדים שכח את המפתח?"- רטנתי לעצמי 

"מה את עושה כאן ב4 בבוקר?" בהלה מזדחלת לאורך גבי כמו לטאה חלקה וקרה, הילדים שלה או שלי? מנסה להחליט האם לרוץ ולבדוק אם כולם במיטה או לחכות לתשובתה.

"הטלפון שלך היה לא זמין, דאגתי לך."  ענתה ברוגע והתישבה על הספה

"מה?" – הדלקתי את האורות והקומקום על טייס אוטומטי.

"הטלפון שלך היה לא זמן, ופחדתי שקרה לך משהו נורא" לא הצלחתי להחליט אם אני כועסת או עיפה, ומי משתינו המטורפת , אני או היא. 

כך היה תמיד, אם המיטה שלי היתה קרובה למיטתה, היתה ידה הכבדה מעירה אותי במין חבטה על הגב, לבדוק שאני במקום, ואם הייתי מרחיקה את המיטה, היתה מתעוררת   מביטה בי וצועקת :"את לא נושמת ! תנשמי!".

כנראה שהיא המטורפת, אבל עדיין אינני זוכרת מתי נפרדו דרכינו ויצאתי למסע . 

"קפה?" –שאלתי

"יש לך עוגה, נכון?" 


התיישבנו ליד השולחן, היא הייתה רעבה, דיברה בין ביס לביס על כל ההכשרה שאני צריכה לעשות בבית, מתעלמת מכך שכלל לא איכפת לי , שאינני אוהבת כמוה את גזירות לידתינו היהודית. 

הרהרתי במילותיו של וויילד :"יש משהו מגוחך ברגשותיהם של מי שחדלנו לאהוב

"את לא מבינה, עוד שבוע פסח, והמלאכה מרובה, והרב אמר שאסור להכשיר את התנור, כי הוא ישאר חמץ בכל מקרה, אז חייבים לקנות חדש...." 

מחשבותי נדדו אל המטבח של ילדותי, האח הענק החוצץ בין המטבח לחדר אורחים, סבתי מבשלת עליו את המטעמים שלה כל השנה, ובהגיע פסח, זורקת עוד כמה עצים, מבעירה אש יותר חזקה וזהו – התנור כשר. 

כנראה ששוב נרדמתי.

"את לא מקשיבה לי " - ניערה אותי בוכה 

"בטח שאני מקשיבה, אמרת שצריך תנור חדש.."

"זה היה לפני עשר דקות..."  אמרה באכזבה .

היתה שתיקה היא התחילה לדבר, כאילו רק עכשיו עלה הדבר בדעתה, ולא תכננה ללמדני כבר קודם "את יודעת ששיעור אכילת מצה זה 30 גרם, וצריך לאכול אותה ב40 שניות בלבד?!" –אמרה 

התפוצצתי מצחוק:" אם כבר להיחנק – אני מעדיפה פיצה..." 

והיא, כמו בחור שאיבד אתת אהובתו, הוציאה אתת הארטילריה הכבדה: " את יודעת מה מצפה לך? גיהנום, כף הקלע, לא תקומי בתחיית המתים, נשמתך תתגלגל לכלב, והנורא מכל תהיי לבד לנצח בעולם הבא!" היא עמדה מעלי ומררה בבכי" 

"מה הבעיה שלך, את לא יכולה לתרום מעט מעצמך? זה כולו 30 גרם ב40 שניות...." ובאותו שבריר שניה הבנתי, שששת ילדיה, בעלה וכל הגן עדן, מתגמדים מול הרצון העז שלה למצוא אותי בעולם הבא, במיטה לידה כמו פעם, לפני...

עיני נעצמו, והפלגתי הרחק ממנה, מהרב , מהצה וה40 שניות אל שולחן הסדר של ילדותי, וסבי מסב על כרית לבנה ממלא את כוסו של אליהו, ובשבריר ספק שואל: "חסל סדר פסח?...."

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.