אני כפול שש

אני כפול שש

מה עניין שמיטה להר סיני. אינני בטוחה מה התשובה הנכונה, אך לגבי מסלול חיי תשובה דווקא יש – אצלי הכול בכפולות של שש. הטוב והרע, לא שבע כמו בחלומותיו של פרעה, ולא שלוש עשרה כמניין מידותיו של הבורא. שש, ותו לא.

אולי זו גם הסיבה שמערכות הזוגיות שלי הסתיימו אחרי אותן – או כמו שהייתי אומרת בבדיחות: "שש שנים תעבוד, ובשביעי צא לחופשי".

אומרים שבריאת העולם ארכה שש ימים, ולקראת שבת זרק הבורא את האדם מגן העדן. ואם בעיניו (של האל) 1,000 שנים כיום אתמול, הרי שבמקרה שלי חושבתני שאסתפק במספר צנוע של שנה שהיא שנה.

נולדתי ביום השביעי של פסח, ועל כן תמיד היה זה החג האהוב עליי. סבי וסבתי נהגו לארח את כל המשפחה המורחבת והמורכבת לליל הסדר, והתפקיד של ארבע הקושיות היה שמור רק לי.

אמנם אחותי קטנה ממני בשנה, אך היא העדיפה לרדוף אחר החתול, ובני הדוד שלי היו גדולים ממני ובכלל הגיעו רק לחג, אז נחשבו לאורחים. כפי שנהג סבי להסביר: "כשיש לך תדיר ונדיר – התדיר קודם".

כך, מדי שנה זכיתי לבמה בלעדית ומחיאות כפיים. בעיני, חשוב מכך היה המבט הגאה של סבתא, שגם נהגה לרמוז לי בלחש היכן טמון האפיקומן.

סבתא, שהייתה מכינה לסדר מטעמים מיוחדים שאין כמותם. עד היום טרם מצאתי חרוסת טעימה שלה. אם היה זה טעם הטיט במצרים, אפשר להבין למה היו בני ישראל שלא רצו לחזור. והמצה-ברייט, ואפילו הגעפילטע פיש – לא חותמת על זה, הייתי בת חמש או שש. גולת הכותרת הייתה עוגת יום ההולדת שלי, הטעימה והמיוחדת מכל, שהקדימה את זמנה.

עליה לצורך עליה

כשסבי הגיע לסיום ההגדה ושר: "בשנה הבאה בירושלים", הצטרפתי תמיד לשירתו בשמחה גדולה, שהנה הצלחתי להישאר ערה עד שעלה השחר.

מה שלא ידעתי באותם רגעים של שמחת הניצחון, זו העובדה שתפילתו התקבלה. מיד אחרי שבועות הוא וסבתי עלו לירושלים, או לגרסה מסוימת של ירושלים, ואני נשארתי מאחור.

ששה פסחים עשיתי לבד עם אחותי והחתולה השחורה. ארגנתי לי אוהל ענק – מפה גדולה שכיסתה את שולחן העץ העתיק של סבתא, וכמובן מצות ונר דולק.

אחותי ערקה ראשונה. כמו ערב רב זחלה חזרה למצרים – היה המיטה – ותוך דקות ספורות נשמעו נחירותיה עד קצה העולם. החתולה השחורה דווקא נשארה איתי עד הסוף, ואפילו גרגרה בהנאה כשקיבלה חתיכה דשנה מקורבן הפסח, רק ללא הקורבן.

כמו כל דבר בעולמי ההזוי, ידעתי שגם זה בר חלוף. אכן, לאחר שש שנים – מספר הקסם שלי – התבשרתי שאת הפסח הבא אנחנו חוגגים עם סבא וסבתא בירושלים. כמובן ששמחתי על הבשורה, אבל עמוק השתרשה הידיעה שגם זה בר חלוף.

ובפסח ההוא כבר תכננתי את השש שיבואו אחריו, ועוד שש שבמהלכן אנשא ויהיו לי ילדים משלי, ואורחים משלי. אפילו ניסיתי – וישנה מחלוקת מדרבנן בין ילדיי אם הצלחתי או כשלתי – ללמוד את רזי הבישול של סבתא. שלא אתקע עם מצה ומרור בלבד.

קול קורא לנדוד

כך פסחו להם השנים בכפולות של שש. מעולם לא נשארתי בבית אחד, גררתי את ילדי אחריי ממעבר למעבר – יש בהם שספרו שמונה עשר מעברי דירה, בכפולות של שש –  ונהגתי להסביר גם להם: "העולם נברא בשש, השפחה והעבד יוצאים בשש, אין סיבה להתקבע במקום אחד".

מסופקני אם הם הסכימו איתי, אבל זה לא שהייתה להם ברירה. הם החליפו איתי, ואני לא רק בתים החלפתי – גם עבודות, ולימודים ובני זוג.

עד שיום אחד נשבר המעגל. הצלחתי לעצור במקום ל-12 שנה, עם חגיגות פסח שכללו את כל בני המשפחה והחברים. כבר היו לי מחשבות שמא הורשתי לחזור אל גן העדן שלי, שבו כולם חוגגים איתי את היום הולדת והיציאה לחרות אמיתית.

כבר לא תכננתי את חיי בכפולות של שש, אלא הרשיתי לעצמי להתרווח על כורסת המנוחה, בביטחון שמעתה והלאה תמו נדודיי.

אך אלוהי הטבע והנגיפים לא אוהב מנוחה, והחליט להפיץ את מלאכיו הרעים לכל עבר, מקצה תבל עד אין סוף. ממשלות סגרו גבולות, אסרו על אנשים להתגודד, לחגוג ולהתחבר.

כמגלומנית נאמנה הבטתי מהחלון וחשבתי: "אם כל כך רצית שאמשיך בנדודיי יכולת לרמוז. אין סיבה לזעזע את אמות הסיפים. הבנתי את הרמז, אחגוג את הפסח שלי לבד. אמנם לא מתחת לשולחן – השרירים והעצמות כבר לא מאפשרים לי זאת – אך חתולה שחורה יש, והפעם היא תשב על השולחן, ואפילו תקבל 'געפילטע פיש'".

וכך בזמן שאני מכינה את הסדר, או אולי מתכוננת ליום הולדת הממשמש ובא, ובטוחה ששוב אכנס לתקופת בידוד או בדידות, מתקשרת אלי בכורתי: "שלחתי לך לינק, בבקשה תתחברי. אנחנו לא נוותר על החג, וכמו בכל שנה נשיר את 'אחד מי יודע ביחד'".

אולי ליתר ביטחון אוותר על "לשנה הבאה בירושלים". טוב לי כאן.

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail