זהו החיים חוזרים למסלולם - ואז עלתה דמותו של איוב

לחיי הדעה השלישית
 

בוקר בהיר אחד החיים עצרו מלכת. לא מתנו חלילה, אבל נסגרנו בין ארבע קירות הבית. נאמר לנו שהמדינה דואגת לאזרחיה, ועל כן חל איסור חמור לצאת, לבקר חברים, לחבק אהובים ולברר מה עם השכנים.

למרות שסבי נהג לטעון: "צווי יידען דריי מיינונגעס" (2 יהודים 3 דעות) אף אחד לא קם והתנגד, וכך עבר עלינו יום ועוד יום שהצטרף לשבוע, שהפך לחודש שהפך לחד-גדיא.

כשהאמת יורקת לך בפרצוף: מעולם לא היית אמא מחבקת

את הקפה של הבוקר שתיתי בשעות אחר הצהריים והמבדיל בין קודש לחול התבטא בתקתוקו החדגוני של השעון.
החיבוק האנושי הוחלף בליטוף היומי של החתולה השחורה, שמיהרה לשטוף את פרוותה מחשש להדבקות, או סתם כי החיה אוהבת להתנקות כל אימת יד נוגעת בה.
אינני יודעת מה קורה לידיהם של חבריי, אבל שלי החלו להתקלף מרב שטיפות ושפשופים, עד שתהיתי אם לקבוע תור דחוף לרופא עור או לפסיכיאטר.

אמנם שגרת היום הופרעה מידי פעם על ידי טלפון או ניסיון זום של אחד מילדיי, שניסו לברר מה נשמע והאם הגן הפולני שלי התעורר לחיים ואני שוב מוצאת סיבות להתמרמר, ובעצם למה לא לכעוס ולהיות מתוסכלת שאלתי באחת הפעמים את המטלפנת, כשנבצר ממני לחבק ולנשק את הילדים והם בטח כבר לא יזכרו מי אני עד שהסגר יפתח.

תשובה מעברו השני של הקו הפתיע ואף עוררה רגשי אשם (פולניה או לא): "מעולם לא היית אמא מחבקת. אמנם הסברת בהמון מילים וסיפורים כמה את אוהבת אותנו, אבל חיבוק? לא! תמיד היה לך אותו תירוץ, 'אני כמו חתול, צריכה את המרחב הפרטי', כאילו לא ידעת שחתולים מתלפפים ומתלקקים סביב רגליך. בגללך גם אני לא מתחבקת, רק מסבירה להם שאמא לא אוהבת מגע."

ואכן, לקח לי שנים להבין מדוע אברהם דורש מעבדו אליעזר להשבע כשהוא נוגע בו "שים נא ידך תחת ירכי". מה אין דרך אחרת לאמת שבועה? שיקרא לעדים. ומדוע יעקב נפל על צווארו של עשיו כשהם נפגשו, מה הצורך הזה בלהתחבק ולהתנשק פתאום? ברחת יופי לך, חזרת עוד יותר טוב, תגיד שלום וזהו. הרבה שנים וטיפולים עברו עד שהבנתי מדוע המגע האנושי חשוב, והנה באה הקורונה והחזירה את הכל לתוהו, מה אם שוב לא אוכל לחבק אותם ומה אם גם הם לא יוכלו?

מה לעשות אם המרחק בין כוסית לבקבוק הוא רק מספר שעות בודדות...

יכול להיות שיקרה לנו מה שקרה לדור הפלגה? כשהעונש שהאנושות קיבלה היה יותר חמור מהמבול. במבול נשטפנו במים, בבבל האל בלל את לשון האנושות, לקחו לנו כמעט 3000 שנה להמציא את המתרגם האוניברסלי ולהתגבר על מחסומי השפה, ועכשיו יקחו לנו 3000 שנה ללמוד להתחבק? התמונה שעלתה במוחי הייתה מפחידה וקרה, ודרשה התערבות של כוסית וויסקי להתגברות.

הוויסקי אמנם שיפר את המצב רוח, אבל איזו כמות אפשר לשתות לבד מבלי להיחשב לאכוהוליסטית, ועם הגנים הרוסיים שלי נראה לי שהמרחק בין כוסית לבקבוק הוא רק מספר שעות בודדות. אולי תלכי לישון, חלפה מחשבה במוחי. נשמע כמו רעיון מצוין, במיוחד אם אצליח להירדם שנת דב ואתעורר למציאות מתוקנת, ושוב תזרח השמש על הקניונים ונוכל להסתובב בכל מקום חופשי.

ואכן כשהתעוררתי הבוקר, הכל נראה כמעט נורמלי. הגבלות הסגר הוסרו, המספרות נפתחו, ואפילו מותר לצאת ולפגוש ילדים. אמנם במסכה על הפרצוף וכפפות גומי על הידיים אך מי סופר.

זהו החיים חוזרים למסלולם - ואז עלתה דמותו של איוב

זהו החיים חוזרים למסלולם, חשבתי לרגע ואז עלתה דמותו של איוב, ממש משום מקום, מביטה בי במבט מתריס. נזכרתי בשאלה שאפילו סבי החכם לא ידע את התשובה לה.

הלא גם איוב, בדיוק כמונו, מקבל גזירה אחר גזירה, מאבד בנים ובנות, מאבד רכוש וסובל קשות, וזאת כי ידו הנעלמה של השטן (הקורונה) החליט להתערב עם השליט (אלוהים) ולנסות להוכיח נקודה פילוסופית כלשהי, ולאחר כל האובדן והסבל האל משבח את הנסיין (איוב) על האמונה הבלתי מעורערת שכל מה שנעשה וכל החלטה שהתקבלה כן הייתה לטובתו האישית, ועכשיו בזכות המשמעת הזו, איוב מקבל את הכל בחזרה. אמנם אי אפשר להחיות את המתים, אבל הוא מקבל ילדים חלופיים ואושר ועושר. האמנם?

כשסבי לימד אותי תנ"ך, לא הבנתי את הניסוי ובטח לא את התיקון, הלא אי אפשר להשלים את החיבוקים החסרים של תקופת הסגר, ומי יחזיר לי את החג שחגגתי לבד, או את יום ההולדת שחלף על כוס וויסקי בזימזום אינטרנטי?

אני מרימה כוסית וויסקי מול תמונתו המצהיבה של סבי:

לחיי הדעה השלישית.

אהבתם את הסיפור? בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail