מהמלאך הבוכה ועד לטרנסדיגיטל

משחר ההיסטוריה האדם נושא עיניו השמימה, ומה מפעים ומרגש יותר משמי הלילה זרועי כוכבים לרב, וביניהם שט הירח. לפעמים במלוא הדרו המלכותי עוטה הילה זוהרת, ולעתים רזה וביישן אך תמיד מסייר בממלכתו.

אינני יודעת מה נוהגם של אחרים, אך אני גררתי קבוע את סבי החוצה בימי קיץ ואביב, ואל החלון בימי חורף מושלגים כדי לאחל לילה טוב לירח ולקבל את ברכתו.

חיכיתי להופעתו השמימית בכל יום, ואם חלילה השתוללה סערה בחוץ לא יכולתי להירדם, עד שאבי הוריד את הירח בשבילי (כפי שסיפרתי קודם).

הגשר המרהיב שבשמיים

וכך מידי לילה אני וסבי אמרנו את "ברכת הלבנה" , והעולם היה מושלם, עד שיום אחד בשלהי חודש אוגוסט, ירד גשם כבד מצד אחד של השמים ומצדו הנגדי בצבצו קרני שמש. סובבתי את ראשי כה וכה, ולפתע התגלה לעיני מראה מרהיב, של קשת ענקית, מקצה השמים עד קצותם, בצבעים בוהקים מעוררי חיוך.

רצתי אל סבי ושאלתיו : " מדוע הירח נראה כל לילה, ואת הגשר המדהים הזה, אני רואה פעם ראשונה?"

סבי נתן בי מבט מעיניו בצבע השמיים וענה:" הירח מאיר את דרכו של האדם בלילה, ואילו הקשת שראית רק עכשיו, מורכבת מדמעות של מלאכים ואורו של הבורא שמשתקף דרכן."

אמי , האסטרופיזיקאית ששמעה את השיחה, מיד התערבה והסבירה :"אתה ממלא את ראשה בשטויות, זו תופעה פיזיקלית פשוטה, השתקפות האור דרך פריזמה, שוברת את קרניהם ונוצרת קשת של צבעים"

"ממש לא" – התרעם סבי. ומאחר ונראה לי שבא מבין בענייני עולם יותר ממדען זה או אחר פניתי אליו שוב.

בכיים של המלאכים - אנו רק בני אדם

" ומדוע המלאכים בוכים?"

" המלאכים בוכים כי בני אדם שכחו להיות אנושיים, והאור של האל מלטף את הדמעות, ומזכיר לנו ולעצמו, את הכעס הנורא ולמה הוא גרם. 

כשאנו רואים קשת עלינו לברך "זוכר הברית" – סיים סבי את דבריו.

"מה זה ברית? אתה מתכוון לברית מילה שעושים לבנים?"

"זוכר הברית, אני מתכוון שעלינו להזכיר לעצמינו שאנו בני אדם ולא משהו אחר, וגם להזכיר לו , להכל יכול, שאנו רק בני אדם."

לא כל כך הבנתי, אבל גם לא המשכתי להתעקש, כי נראה שהוא ואמא די התעצבנו אחד על השני.

מהאדם המתפתח ועד הטרנסדיגיטל

חלפו שנים ולמדתי לראות קשת בממטרות, ולהתפעל מהמדע והטכנולוגיה, ואפילו מצאתי את עצמי מגכחת מידי פעם על תמימותו של סבי.

באמת סבא, עם המלאכים והשדים שלו, ובורא הכל יכול, אנחנו הבני אדם מתפתחים כל הזמן, יוצרים ובוראים דברים שמעולם לא חלמו עליהן.

כמו שאמר קפטן פיקרד ממסע בין כוכבים אמר:"המיוחד למין האנושי – הרצון והצורך לשפר את עצמו"

ואנו אכן עושים זאת בכל תחום של חיינו, בפיתוחים מדעיים לצורכי אסתטיקה, ובפיתוח משקפי מציאות מדומה, עוד מעט נמצא גם תרופה למוות ונחיה לנצח, כמעט כמו הנערה המתבגרת בסדרה של הבי.בי.סי Years and Years , היא מחליטה להפוך לטרנס דיגיטל, אמנם הגוף יפסיק להתקיים, אך מי אמר שהגוף הוא מה שאנחנו, העיקר שהמח ימשיך לחיות במחשב.

ובעוד המחשבה המפתה מתנחל במוחי, אני חוזרת 30 שנה אחורה, לחדרה של ידידה פסיכולגית, ולכתב עט שזרוק על השולחן.

מאחר ואין לי משהו אחר לעשות (זה טרם עידן הסמרטפונים), אני מעלעלת בין דפיו, ועיני תופשת סיפור קצר מאת סם רקובר . על פרופסור לקיברנטיקה שרוצה לבנות רובוט אנושי לכל דבר, לא כמו הגולם של המהר"ל. ויום אחד הפרופסור נעלם, לאחר כמה שבועות אחד מתלמידיו הנבחרים הולך לבקרו, ולוודא שלפרופסור לא קרה אסון.

את דלת ביתו של הפרופסור פותחת בחורה מהממת,  ומזמינה את התלמיד לחכות לפרופסור שיחזור, לאחר שעות של שיחות נפש מתברר לסטודנט שזו בעצם הרובוטית שהפרופסור עבד עליה, ולמעשה היא כמעט מושלמת, אלא שבשלב הסופי של ניסיון ההנדסה האנושית, בה הפרופסור היה אמור להעביר לה את נשמתו, הפרופסור מת.

בעצם כדי שהרובוטית תיהיה מושלמת זה כל מה שחסר לה, והיא מבקשת מהבחור, בהיותו התלמיד האהוב על הפרופסור להשלים את המשימה. 

הסטודנט מבין שבעצם זו בקשת התאבדות, כי בתהליך ההנדסה הוא ימות, וכאדם בעל חושים בריאים הוא מתנגד לה, אך היא מונעת ממנו לצאת, ודואגת לו ומטפלת בו עד שהוא מתאהב בה, ומחליט להנדס אותה. הוא בא אליה ובשמחה מודיע לה, כי הוא מוכן, באותו הרגע הרובוטית פותחת את הדלת וצועקת :" לך, אתה פגום ואני מושלמת, לא מוכנה לזהם את עצמי בפגם האנושי".

נשמע לכם מוכר? בטח צפיתם בסרט אקסמכינה

אנחנו לא מושלמים? מזל שיש לנו מנתחים פלסטיים!

איך הרובוטית יכולה להעלות בדעתה הסיברנטית שהיא טובה מאיתנו, אנו שכל חיינו רודפים אחר שלמות, מנסים לתקן את פגעי הזמן, אנחנו כל הזמן מתקדמים, כבר אין צורך לשלוח את "איבן הטיפש" לחפש אחר מעיין הנעורים, נכנסים למרפאה פלסטית ומשילים כמה שנים.

ובכל זאת כשאני מביטה בראי, הייתי רוצה לשמוע תמיד :"את יפה ומושלמת כמו שאת, אינך צריכה שינויים" אמנם פלסטיקאים ואנשי קוסמטיקה אולי יפשטו את הרגל, אך נראה לי שחיי יהיו הרבה יותר טובים.

אולי אפילו אחזור לראות את הקשת הנדירה במקומה הטבעי, ואנשום אויר מלוא ריאותי ולא יאשימו אותי בפרימיטיביות אם אומר שהאדם בצלם נברא, וככזה הוא יכול לחיות חיים מאושרים ומלאים גם מבלי לשנות את גופו או פרצופו.

וכך אני מביטה בתוגה בקשת המתקשתת לה בטיפת דמעה מלוחה בקצה העפעף ונושאת תפילה חרישית, ליציר דמיוני:         " זוכר הברית, זוכר הברית"

אהבתם את הסיפור ?בשביל שנוכל להיפגש בסיפור הבא ,תלחצו על הלינק תקבלו את הסיפור שאני רוקחת עבורכם בe-mail