מגלה ארצות בגיל6

לאחר שסבי הגשים את חלומו ועלה עם סבתי לישראל, נותרתי בבית לבדי עם אחותי הקטנה. הטלויזיה הייתה דלוקה 24/7 אבל לא באמת צפינו בה. היא הייתה רק רעש רקע כדי שלא נרגיש את הבדידות.

לא היה בית ספר, כי הלימודים בבריה"מ החלו רק מגיל  שבע, ובטח שלא היה אינטרנט או טלפונים. אפילו מים זורמים בברז לא היו.

לא אני לא בת מאה פלוס, וגם לא מאיזה כפר נידח בהרי פמיר. נולדתי במוסקבה, והסיפור שלי מתחיל ב1965, ובכל זאת את המים היינו מביאים מהבאר ברחוב. כיף מיוחד בחודשי החורף, אבל זה לסיפור אחר.

הפעם אני רוצה לשתף אתכם באוסף משחקים שהמצאתי בשבילנו. הם אמנם לא מתוחכמים ואינם כוללים קלפים צבעוניים או הוראות מחשב, אבל בהחלט יש בהם אלמנט למידה, וכך אנחנו ( אחותי ואני והחתולה השחורה) בילינו אין ספור שעות משחק.

כך בוקר אחד החלטנו לצאת למסע לגילוי אמריקה. כל החומרים הדרושים היו בהישג יד:

4 כיסאות עץ (שימוש בפלסטיק אסור), 3 ציפות גדולות של ההורים, ענפי עץ לחתירה, וכמובן ציור מדויק של מפת הדרך (ציירתי כל הלילה\ או כך נדמה לי)

הגיעה השעה להרכיב את הספינה, שהיא גם אוהל. קשרתי 2 הציפות לכיסאות, ואת השלישית בצבע "כחול" – מעשה ידי להתפאר- פרשתי על הרצפה.

גררתי את אחותי ואת החתולה פנימה, והפלגנו אל גן העדן הפרטי, בדרך למדתי על המרד של המלחים (כשחתולה נמלטה מהספינה) ועל מרד הרעבים של אחותי. אל דאגה בסוף הגענו לכף התקווה ואל ארץ האש, ואפילו  לא טבענו.

על סעודת המלכים אספר בפוסט הבא, כמו גם על המלחמה באצטקים, שלדעתי לא באמת התרחשה.

מי שתרצה את המתכון הסודי שלי לארוחה – מוזמנת לשאול.

עד כאן להיום, נתראה בפוסט הבא , אם הכרישים לא יטרפו אותך

חבל שתפספסו את הפוסט הבא שיפורסם, לחצו פה על הלינק והרשמו לניוזלטר, בכדי שנפגש בסיפור הבא